ילדה מיוחדת

בסודי סודות (נק' מבט: מיה)

נרדמתי, מוטרדת ממה שפלוריאן אמר לי וגם מעידו. הוא חסם את המחשבות שלו עכשיו, אז לא יכולתי לדעת מה כל התוכניות שלו. לבסוף הלכתי לישון לשינה טרודה. לא חלמתי כלום לשמחתי- או לפחות כלום למראית עין. זה אמר שקיבלתי עוד כמה חלומות נבואיים לא במודע, ובהמשך אקבל דז'וויים. קמנו ושון הקנטאור החביב קרא לנו לשיחה. הוא סיפר לנו על המלחמה העתיקה ששוררת בין אינפרות למה שהם קוראים לעצמם, גבישים. הוא הסביר שהם קוראים לעצמם גבישים, בגלל שזה הנשק של כל אחד מהם. רק שכמובן כל גביש משתנה מגביש לגביש המטרה שלו ומה שהוא הופך אליו. "אבל גם לי יש גביש ולעידו," אמרתי בהיסוס. שון הסתכל עליי ונראה שקוע במחשבות, אבל לצערי הוא חסם אותן. "את אינפרא. והאבן...טוב, אף אחד לא מושלם. היא כנראה טעתה. אבל אם היא משרתת אותך נאמנה, אין סיבה שלא תשתמשי בה. הרי פעם כולנו היינו אינפרות, רק התפלגנו" אמר הקנטאור וחייך. הנהנתי בלב דופק. עידו פיהק כהרגלו. "ואם גם אני אינפרא ויש לי גביש גם כמו מיה?" שאל הבוגד. הקנטאור חייך גם אליו ונאלצתי לחנוק את הכעס שלי. "אותו דבר." אמר שון. עידו הנהן והשפיל את המבט. נעמה חייכה לאחיה התאום ואז הסתכלה על הקנטאור במצח מקומט. "גם אני אקבל גביש?" שאלה שוב. שון הצליף בזנב שלו. מכירון זכרתי שזה אומר שהוא מוטרד. כמו שכלבים מקשקשים בזנב שלהם אז זה אומר שהם שמחים ולחתולים כשהם מעוצבנים או מתלבטים מה לעשות, ככה גם קנטאורים מקשקשים בזנב שלהם אך כשהם מוטרדים. הבלעתי צחקוק. "הגבישים קוראים רק כשהם מרגישים שזה הרגע הנכון לקרוא לנו. משמע, אם הגביש יראה שהעולם צריך אותך איתו, יהיה לך" אמר שון. הרהרתי בתשובתו. זה נשמע יותר טוב מהתשובה של הודיה. נעמה הנהנה באי רצון. תהיתי למה הפנינה שלי קראה לי. למה העולם צריך שיהיה לי את הפנינה שלי? אך היא ידעה שאהיה בספרד באותו יום? והיהלום של עידו? הרי הוא בוגד. מה שהוביל אותי לחשוב אם היהלום יודע שבעליו בוגד בחבריו.

"ואני אוסר עליכם לספר למישהו מכאן על כך שאתם אינפרות," שון הנמיך את קולו, מה שגרם לנו להתכופף כדי לשמוע אותו. "לאדם ודין אתם יכולים, כי הם כבר יודעים, אבל לאחרים...עלולה לפרוץ שוב מלחמה אם האחרים ידעו זאת." אמר בחשש והנהנו בהסכמה. שון נשם בהקלה. "כעת, כדאי שנלך לארוחת הבוקר" אמר בחיוך והנהנו שוב ויצאנו. עידו יצא בשירה והנדתי בראשי. הוא עוד יקבל את המנה שלו. שקד ונעמה הלכו לידי ועידו ותמר מאחורה. לא הפסקתי לשחק עם האבן בכיס המכנסיים הסגולים שלי, תוהה מה היא יכולה לעשות. "איך נגיע למבוך?" נעמה שאלה את שון כשהלכנו, והוא הניד בראשו. "נדבר על כך מחר. כעת, שבו ותאכלו" אמר. התיישבנו ואכלנו ליד דין ואדם. אפילו התחלנו להתיידד עם הגבישים האחרים גם, מה שעורר בי ניצוץ של תקווה. הנה, הם לא יודעים שאנחנו בעצם אינפרות, מה שאומר משהו. ילד אחד שאמר שקוראים לו ברק ('כמו המורה לשליטה ביסודות,' חשבתי לעצמי בחיוך.) הסתכל עליי וחייך. "מה הכוחות שלך?" שאל אותי. זזתי במקום במבוכה ונעמה מימיני חייכה. חשבתי לעצמי כמה היא מזכירה לי את האהבה החד צדדית הראשונה שלי. אולי לכן התאהבתי גם בה. "היא מתביישת לומר שבעצם יש לה את כל הכוחות האפשריים." אמרה וחזרה לאכול. החמצתי פנים. מתביישת? אני בסך הכל לא רוצה שיקנאו בי ולעורר אי נוחות. ברק הילד נראה המום. "זה נכון?" שאל. הנהנתי בלית ברירה, חושבת איך להוכיח לו תוך כדי. ואז התרכזתי בכפית שלו שהייתה מונחת על המפה הלבנה שהייתה פרושה לאורך השולחן. הוא מיד הסתכל עליה גם. גרמתי לה להיות מוקפת באנרגיה, והוא כנראה כבר אינפרא מומחה אז הוא בטח ראה אותה. לאחר מכן גרמתי לכפית לרעוד קצת במקום. ברק הנהן בהערכה. "מרשים. אני יכול לעוף." אמר. חייכתי. זה מסביר את השם שלו, ברק. לי קוראים מיה, ותמיד הייתי קשורה במובן מסויים לים. לכל אינפרא יש הסבר קסום לשם שלו בדרך כלל. "איך עפים?" שאלתי, מנסה לא להתלהב יותר מידי. "אני עדיין לא יודעת להשתמש בכל הכוחות שלי." הוספתי בעצב וחזרתי לאכול קרונפלקס כריות עם חלב. ברק צחק. הרגשתי שנהיה חברים טובים. "זה דומה מאוד למה שעשית עם הכפית. את ממלאת את עצמך באנרגיה ואז מדמיינת שאת מתרוממת, בכל דרך שאת רוצה- אני מדמיין שאני מטפס בחבל וזה מצליח." אמר בחיוך ומשך בכתיפיו. הנהנתי בתודה והוא צחקק שוב. "למה מעולם לא ראיתי אותכם פה עד היום?" הוסיף וחזר לאכול. בלעתי. "הגענו רק היום," הסברתי. "כן. כמו שאני הגעתי לפני חודשיים," דין מיהר להגיד. ברק בהה בנו ואז חייך בהבנה. "מגניב. ברוכים הבאים," אמר. הנהנו. "לעשות לכם סיור?" שאל. "יש כאן המון דברים טובים..." שון, שעמד מאחוריו כל העת, הניד בראשו. "לא היום, ברק. יש להם דברים לעשות. אל תדאג, עם הזמן הם יראו הכל" אמר. ברק נראה מבואס. "יש כאן פיות?" מיהרתי לשאול את מה שסיקרן אותי כל הזמן הזה. אדם צחק. "הו כן. שובבות, אלו." אמר ועשה פרצוף חמוץ. דין חייך. "למה?" נעמה שאלה ושקד הנהן בהסכמה. כל הזמן הזה שקד עיין במפה, ועכשיו גיליתי שהוא גם מקשיב לשיחה. פתאום הבנתי שאני בכלל לא יודעת עדיין מה הכוחות של שקד.

תמר חייכה. "איך הן?" שאלה. אדם נאנח. "כמו בני אדם, יש פיות טובות ופיות רעות." הוא הצטמרר. "פעם אחת פיה בשם נפרטיטי גנבה לי את רוב ציוד הרפואה שלי." אמר ברוגז. "פעם?" דין קינטר אותו. "זה היה רק לפני חודש. אפילו אני זוכר את זה." דין פנה אלינו. "אדם היה בפאניקה מוחלטת. השתגע לגמרי. אלמלא הכוח שלי, המצב היה ככה עד היום." אדם החטיף לו ודין צחקק. "מה הכוח שלך?" שאלה תמר וחזרה לאכול את הפנקייק. דין חייך. "לרוץ ממש מהר." אמר בגאווה. "אני רץ ורץ עד שלא רואים אותי כבר, האוויר ממש מיטשטש. ככה ניצלתי מהמפלצת הראשונה שלי." –"וככה גם הכרנו." אדם אמר ואז צחקק. דין החמיץ פנים והמשיך. "-וככה גם תפסתי את נפרטיטי הפושעת." סיים. חייכתי בהיסוס. נעמה שרקה. "ואוו." אמרה. עודד הנהן. "אבל יש פה גם דברים טובים," אמר בעקשנות. "כמו למשל הקנטאורים." "אני מסמיק," שון אמר, ובבירור לא הסמיק. צחקנו. ברק חייך במבוכה. "אז מה הסיפור שלכם? מה תעשו כאן בזמן הקרוב?" שאל ברק.