ילדה מיוחדת

מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד

תמר מחאה לי כפיים וחייכה חיוך גדול. "תודה על המזגן הזמני. היה לי נעים." אמרה וצחקנו כולנו. "עוד פעם!" תמר ביקשה והמשכתי לצחוק והיא גיחכה. ברק צחק גם. "בסדר. נעבור ליסוד הבא- מים. תמר את יכולה ללכת בבקשה להביא כוס מים צוננת?" שאל ונופף בידו כמו במניפה. צחקנו ותמר הנהנה וקמה ורצה לפנימייה להביא מים. היא חזרה כעבור חמש דקות בריצה זהירה כדי שהמים לא ישפכו עם כוס פלסטיק ירוקה. "מים זה הכי קשה לי" יבבתי. ברק חייך. "את תצליחי בסוף. קדימה. נסי להתרכז כמו באוויר" אמר והסתכל עליי במבט מרוכז. בלעתי רוק והסתכלתי במים שבכוס. למראה המים שבתוכה, כרגיל עלתה לי תחושה רעה שלא היה לי הסבר לה. ניסיתי להתעלם ממנה ועצמתי עיניים ודמיינתי אותם זזים. "כלום לא קורה," שמעתי את תמר אומרת והחמצתי פנים ופתחתי את העיניים. "רואים?" רטנתי. כן, אני בהחלט שונאת מים. ברק הרהר כשהוא מגרד זקן שלא היה לו. תמר הסתכלה עליי במבט מרוכז. "נסי עשר פעמים. ואז שוב. אולי את פשוט לא שולטת במים כמו שחשבת," אמרה ועשיתי פרצוף עצוב. היא צחקה. "מסכנה שלי. ייאלה, תנסי" אמרה בחיוך והנהנתי ונשמתי עמוק והסתכלתי על המים שוב. ברק הזיז אותם והסתכלתי עליו בזעף. "למה עשית את זה?" תמר התלוננה. לשמחתינו המים לא נשפכו על הדשא ונשארו בכוס. ברק חייך לעצמו. "כי עכשיו יהיה לה קל יותר לדמיין אותם זזים. כדי לעשות דברים על טבעיים, צריך להאמין תחילה שאנחנו יכולים לעשות אותם. קיטשי, אבל נכון" אמר. בלעתי רוק ונאנחתי. הוא צדק, קראתי גם על זה ב'אדון הטלקנזיס'.

"בסדר," מלמלתי ותמר מצמצה ואז החמיצה פנים וחיכתה שאני אתחיל. הסתכלתי על הכוס במבט מרוכז ועצמתי עיניים. דמיינתי את המים זזים כמו שהם זזו כשברק הזיז את הכוס, ואז שמעתי את תמר קוראת קריאת תדהמה. הלב שלי דפק. יכול להיות ש..."ואוו! מיה!" אמרה תמר ונעמדה. פתחתי עיניים והסתכלתי לכל הכיוונים מרוב התרגשות, שוכחת שזה רק בכוס. "מה? מה עשיתי?" שאלתי בהתלהבות ולא הפסקתי לזוז בהתרגשות. ברק צחק ומחא כפיים. "עשית גלים קטנים כמו בים." אמר בחיוך ואני ותמר התחבקנו באושר ואני הרעתי אחרי זה עם הידיים. תמר צחקה כשרקדתי ודילגתי. "יש!" אמרתי בשמחה. ברק חייך וראיתי והרגשתי שהוא גאה בי. בלי שהוא ידע, זה הפך לאימון גם באמפתיה. חייכתי לעצמי כמסתירה סוד. "מה? מה? ספרי. קרה משהו, אני יודעת." תמר דחקה בי. גיחכתי. "פשוט הרגשתי את הרגשות של ברק. אני גם אמפתית וטלפתית." מלמלתי והאדמתי. שנאתי להיות בעלת כוחות רבים- לא אהבתי את זה שמקנאים בי, מה גם שזה לא היה תמיד כל כך כיף כמו שהם חשבו. מצד שני גם אהבתי את זה, כי תמיד חלמתי שיקרה בחיים שלי משהו קסום כמו בספרים ובסרטים. תמר נדהמה ואז נראתה שקועה במחשבות ועצמה עיניים. הסתכלתי עליה בשאלה, ואז קפצתי כששמעתי קול בראש שלי: 'את יודעת מה אני חושבת עכשיו?' חשבה. נתתי ללב שלי להירגע ואז הרשתי לעצמי לחייך. "את יודעת מה את חושבת עכשיו?" דיקלמתי והיא נרתעה ממני בהלם קל ואז צחקה ופתחה עיניים תוך כדי. "ואוו." אמרה בחיוך המום. חייכתי במבוכה.

 "את עם נעמה ועידו בחדר כבר הרבה זמן ואת עדיין בהלם מזה?" שאלתי בגיחוך והיא חייכה במבוכה. ברק חייך גם. התחלתי לתהות למה המורים כל הזמן מחייכים כמו ביום הראשון שלי כשהגעתי. כלומר, כמה אפשר כבר לחייך? אפילו אני, הבדחנית תמיד, לא תמיד מחייכת. "בסדר. עכשיו נעבור ליסוד האדמה. מיה, שימי ידיים על האדמה ועשי מה שאת יודעת" אמר. נשכתי שפתיים. התחלתי להתעייף מזימון האנרגיה שבתוכי. כל אינפרא, רואים בעיניים שהוא אינפרא כי בעצם האינפרא האחר מרגיש את האנרגיה הקסומה מחברו. ככה זיהיתי שחברה שלי כמוני כי הכרתי את האנרגיה הזאת מעצמי, רק שבזמנו לא ידעתי על זה כלום. רק ידעתי ששתינו שונות משאר הכיתה שלנו. בכל אופן, שמתי ידיים על הדשא הקריר והנעים אחרי שהזזנו את הכוס הירוקה הצידה ותמר וברק הסתכלו עליי. ברק התיישב, בטח כדי להרגיש אם האדמה זזה. נשמתי עמוק ולקחתי אוויר. דמיינתי שהאדמה עולה ויורדת מתחת לידיים שלי עם קצב הנשימות שלי. זה עזר לי להתרכז. "למה אני מרגישה כמו בנדנדה?" תמר שאלה כעבור דקה וברק צחק. אני הייתי כבר מותשת מכדי לצחוק, אז רק פתחתי עיניים וחייכתי חיוך עייף. "הצלחתי" אמרתי. ברק הנהן. "ונראה לי שכדי שנעזוב אותך קצת. את מותשת, נכון?" שאל והסתכלתי עליו בתהייה. "איך אתה יודע?" שאלתי בחשדנות עם הרגשה לא טובה. הוא חייך. "גם אני אמפתי." הוא הודה ובלעתי רוק והחמצתי פנים. שיט. הוא צחק למראה פניי.

"היי, זה בסדר. קדימה, בואו נעבור ליסוד האש. תמר, זמני לנו אש, באמת קר כאן" אמר וחייך. צחקנו ואני נשכבתי על הצד על הדשא. תמר הושיטה יד קדימה, הסתכלה עליה במבט מרוכז וכעבור רגע ראינו להבת נר קטנה שלא זזה ועלתה בכף היד שלה למעלה, כאילו מישהו בלתי נראה הדליק מצית ליד שלה. נדהמתי וקפאתי במקום. זה שונה מלדמיין מישהו עושה את זה מלראות את זה במציאות. "ואוו" מלמלתי. תמר חייכה ועשתה אגרוף עם היד והאש נעלמה. "זמני שוב, אני רוצה שמיה תראה לנו מה היא יודעת עם יסוד האש" אמר ברק. קמתי לישיבה בעייפות והסתכלתי על תמר, שהנהנה וזימנה שוב אש. שקעתי במחשבות בזמן שהסתכלתי על הלהבה הקטנה. האש שלה הייתה חמה כמו אש רגילה, אבל יכולתי להרגיש אותה בתוכי כשהסתכלתי...כנראה כי היא חלק ממני, כמו שאר היסודות. חוץ ממים, שתמיד שנאתי...מה שמסביר אולי למה אני לא מצליחה לשלוט בהם. מעודדת מהמחשבה הזאת, הנחתי את היד שלי מעל הלהבה והסתכלתי בריכוז על האש. כשהרגשתי שהאנרגיה הקסומה חוזרת אליי וחום נעים בכל הגוף, הזזתי את היד ימינה ושמאלה והלהבה זזה איתי. ברק מחא כפיים בהתלהבות. "בראבו! בראבו! אז מים זה באמת הכי קשה לך." אמר ותמר שוב עשתה אגרוף והלהבה נעלמה. היא חייכה אליי. "מרשים," אמרה לי והסמקתי. "תודה," אמרתי. בזמן שאנחנו התאמנו בשלנו, ילדים נערים ומדריכים אחרים זימנו מים משום מקום ועשו גלים, התרעננו ביום החם. ילדים אחרים שיחקו עם האש שלהם בג'אגלינג מפחיד למדי. אחרים גרמו לסלעים להתגלגל, אחרים עשו סערה קטנה מידי פעם. "בסדר, אתן חופשיות, השיעור נגמר בשבילכן" אמר וחייכתי וקמתי בעייפות, עוזרת לתמר לקום אחרי זה. אחרים הסתכלו עלינו בקנאה קלה כשחזרנו לפנימייה וחייכתי. מיד הלכנו לאכול בחדר מהמקרר שלנו אחרי שנעלתי במפתח שעכשיו היה אצלי לשבוע. שתיתי חלב ואכלתי צ'יפס. שיא הבריאות, אני יודעת. חייכתי לעצמי בזמן שתמר הדליקה טלוויזיה באיזשהו ערוץ. "הם עדיין בשיעורים?" שאלתי והתכוונתי לשקד, נעמה ועידו. תמר הנהנה בהיסח הדעת. תהיתי מה הכוחות של האחרים.