ילדה מיוחדת

הצילו

אחרי סוף השבוע שהיה אחרי הטיול, חזרתי לבית הספר מלאת רעיונות בקשר לקריאת המחשבות. חייכתי לעצמי והתיישבתי. גם עוזר שאני קוראת ספרי פנטזיה, ובאחד מהם כוח העל הזה מוזכר, אז חשבתי לנסות את מה שחשוב שם נגד אבא שלי כי זה התאים למי שקורא לך את המחשבות: לדמיין את הראש שלך מוקף במשהו, טבעות סביב טבעות ואתה במרכז הטבעת האחרונה. בינתיים בסוף השבוע זה לא ממש עבד לי נגד אבא, אבל היי, רק התחלתי. מי יודע? בכל אופן התיישבתי והוצאתי את הציוד. היה שיעור ספרות, שיעור שאני לא ממש אוהבת אפילו שאני תולעת ספרים אבל אין מה לעשות, נתמודד. וגם דבר אחד מנחם אותי בשיעורים האלו- אוקיי, אולי שני דברים- הראשון, שאני מרגישה שזה כמו שעת סיפור: השני, שיש לי הרגשה מוזרה לגבי המורה שלנו, צליל. היא תמיד מרגישה לי כמו חברה שלי, כלומר בעלת כוחות, והיא תמיד מסתכלת עליי מוזר, כאילו יודעת שאני בעלת כוחות בעצמי. רשמתי לעצמי לבדוק את העניין הזה. למדנו על המחזה אנטיגונה, וזה היה מעניין, אבל כמעט נרדמתי ואלמלא עומר באמת הייתי נרדמת. עשיתי לה פרצוף כשהיא סימנה לי להתעורר, וניסיתי להקשיב. באמת ניסיתי. אבל צליל הקריא את זה באופן כל כך אדיש, כל כך שונה מאיך שאני קוראת כשאני לבד, שכמעט נרדמתי שוב. לשמחתי מצאתי פיתרון: לשים את הראש על הידיים לצד המורה ולהקשיב ככה. ככה זה גם נותן לי כוח ואני גם באמת קשובה. המורה נראתה מרוצה יותר מהמצב החדש ואפילו השתתפתי בשיעור. כשלא קרה שום דבר מיוחד וצליל התנהגה כרגיל(חרוז) התחלתי להתייאש מלחשוב שהיא אינפרא, אז פשוט התנהגתי כרגיל וכתבתי במחברת כשהיה צריך לכתוב והכל. בסוף היום הלכתי הבייתה עייפה, כמו תמיד. רציתי רק להגיע למיטה. תיליון הלב ההוא הציק לי בעיני רוחי כל היום, ואם זה לא מספיק מצאתי אבן מוזרה שעוררה בי תחושת אי נוחות בבטן אבל גם כאילו העירה את הכוחות שלי עוד יותר. לא אהבתי את זה, מכיוון שרציתי להיות נערה נורמלית עד כמה שאפשר. כשאני מספרת לאנשים בסטיפס לפעמים על הכוחות שלי, הם אומרים לי דברים כמו 'וואו! איזה כיף לך! הלוואי שלי היה את כל זה! ' אבל אין להם מושג איך זה באמת. רמז: מתיש. לא כיף. מבלבל. בעיקר כשאין לך אל מי לפנות מהמחשבה שיחשבו שאתה משוגע. וכשאתה קורא מחשבות- עוד יותר מעצבן. נאנחתי בעצב כשהגעתי סוף סוף לתחנת האוטובוסים של בית הספר עם כל הילדים והנערים והילדות והנערות, הנחתי את התיק מול האוטובוס שלנו וחיכיתי לנהג כמו כל האחרים שיגיע כדי להסיע אותי ליישוב שלי. 'לפחות בזה אני נורמלית,' חשבתי בעגמומיות והתיישבתי על התיק. הוא הגיע, ועליתי לאוטובוס. היישוב שלי רחוק מבית הספר רק ברבע שעה עשר דקות, ככה שלא היה לי זמן להינות מהנסיעה כל כך. אבל כן הסתכלתי בחלון בשיעמום, כמעט נרדמת מחום המזגן. התחיל החורף סוף סוף. ירדתי ביישוב שלי, אבל בדרך הרגשתי הרגשה משונה, כאילו מישהו עוקב אחריי. וכשהסתכלתי למעלה לשמיים, ראיתי לרגע מין בועות לבנות שמיד נעלמו ברגע שניסיתי להתמקד באחת מהן. התבלבלתי, משכתי בכתפיים והמשכתי ללכת, מלטפת את החתולה של השכנים. קראתי לה 'שוקולית,' כי היא בצבעים שחור לבן. ליטפתי גם את 'טוני,' הכלב שלהם. כן, יש להם כלב וחתולה ביחד. אמא שלי אומרת לי שיש לחתולה שם, אבל הוא כל כך מוזר לחתולה ומוזר בכללי, שהחלטתי מיד לתת לה שם אחר. ושוקולית אוהבת אותי ואפילו התחילה לקלוט איך קוראים לה. או שהיא פשוט זיהתה את הקול שלי ואת הנימה שלו. אחד מהשניים. אחרי ליטופים אחרונים לכל אחד מהם הלכתי הבייתה בחיוך. הם תמיד מעודדים אותי, אולי חוץ מבבוקר, אז אין לי מצב רוח לראות אף אחד אולי חוץ מאת המיטה שלי. הלכתי הבייתה, אבל אז קפאתי כשמישהי שלבשה שמלה שחורה, כפפות לבנות על ידיה וצמידים לבנים ביד שמאל פשוט הופיעה מולי, כמו שלי קורה לפעמים- שאני פשוט מופיעה במקום מסויים.אבל היא נראתה מפחידה.יכולתי להישבע שהלשון שלה הייתה מפוצלת לשניים. בלעתי רוק ואילצתי את עצמי לדבר. "אה...מי את?" שאלתי בלב דופק וחייכתי בכוח. ואז היא פתחה את הפה, אבל במקום תשובה רגילה, יצא לה לחשוש, כמו של נחש. נרתעתי לאחור בבעתה. ואז האישה דיברה בקול רגיל: "זהו, גבשושית שלי. הגיע הזמן שלך למות! את לא תגיעי ליד שלך ולא תכירי אותם!" היא נהמה. הלב שלי דפק. הרגליים שלי רעדו. על מה היא מדברת? אני לא אכיר את מי? היא מתכוונת לקבוצה העל טבעית שלי? ומה זה 'גבשושית?' מיליון שאלות היו לי בראש, כמו בספרים תמיד כשהגיבורים מגלים מהם. לקחתי אומץ מהמחשבה ונשמתי עמוק. זכרתי את האבן שעוררה בי אי נוחות, זאת שגם הייתה לי תחושה שאוכל לזמן אותה לידי ברגע שאהיה בסכנה. חייכתי אל האישה חיוך מאולץ, ובינתיים פרשתי את ידי השמאלית הצידה, חושבת בכל הכוח שהאבן תופיע לי עליה. "מצטערת. לא הכרנו כמו שצריך. אני מיה. ואת? מה זה גבשושית?" שאלתי. היא לחששה שוב ועצרתי בעצמי מלהרתע. נשמתי עמוק. "גבשושית! אל תגידי לי שאת לא יודעת! הצחקת אותי!" אמרה האישה וחייכה חיוך רשע, אבל הרגשתי שהיא המומה. עוד אחד מהכוחות שלי. בלעתי רוק. "זה קשור לאבן?" שאלתי שאלה טיפשית. עוד לחשוש. "ברור שכן. אבל זה גם קשור לגורל שלך, ולילדים הארורים ההם שאותם אטרוף אחרייך." ובמילים אלה הידיים שלה הפכו לרגליי דינוזאור ירוקות קטנות: הופיע לה זנב תנין: השיער שלה התנופף כאילו הייתה רוח ממש חזקה ותסמכו עליי שלא הייתה למרות שהיה קר: ואז היא זינקה עליי. צעקתי, ובדיוק אז האבן הופיעה בידי.