ילדה מיוחדת

לא דובים ולא יער (נק' מבט: מיה)

"לאן הולכים מכאן?" נעמה שאלה. "אנחנו צריכים להגיע למבוך ההסתבכויות" שקד הוסיף והראה לעודד את המפה, שהנהן. "אני מכיר את אינמאגיה טוב מאוד. בואו, אקח אותכם לשם, אבל נצטרך לעבור ביער כדי להגיע" אמר. נלחצתי כשנזכרתי בחלום עם דין, ונלחצתי עוד יותר כשנזכרתי בסוד שלי, שהחלום ידע עליו אכשהו. המוח שלי השתתק כשחשבתי מה יקרה אם הם יגלו. הסוד של עידו עדין לעומת זה. "חכו רגע," אמרה תמר פתאום כשהתחלנו כבר ללכת. הסתכלנו עליה בשאלה והיא שיחקה בידיה בלחץ. "היה לי היום חלום משונה..." מלמלה. "מה חלמת?" שקד שאל במהירות וקיפל את המפה, מכניס אותה לכיס. תמר סיפרה לנו שהיא חלמה על מלחמה. "המורים סיפרו לנו על זה," נעמה אמרה ביראה. "היא נקראת 'מלחמת הקסם.' זה היה על..." הקול שלה נתקע. "על מה?" שאלתי, דעתי מוסחת לרגע. נעמה השפילה את המבט. "על גביש היהלום. גביש חזק מאוד, יותר מכל מה שיש לנו כאן איתנו. הוא נותן את כל הכוחות-" –"דורין אמרה משהו כזה," עידו אמר. נעמה הנהנה בפיזור דעת. "-אבל המלחמה הייתה קשה. המנהיג שלהם, הרפר, מהרעים, הוא זה שניצח והגביש סיים את הקרב איתם." היא בלעה רוק. "ו..." "ופלוריאן הזה הזהיר אותנו," תמר המשיכה אותה בעוד עודד מנסה לעקוב אחרי השיחה כל הזמן הזה, "שנלך למבוך ההוא בחזיונות של מיה ושקד. אבל מה יש שם?" שאלה. הרגשה רעה הציפה אותי כשנזכרתי בחלום שלי עם המבוך.

"אולי נתקדם לשם כבר? ככה נגמור עם זה מהר יותר." התחננתי. הייתה לי הרגשה לא נעימה שהסוד שלי יחשף בקרוב, ורציתי כבר לסיים עם זה. נעמה הסתכלה עליי במבט מוזר. "חלמת גם משהו, נכון?" שאלה. הנדתי בראש. לשם שינויי היא טועה. "כן. בואו נלך," אמרה תמר. "ככה גם נדע סוף סוף מה יש שם." היא ניסתה להתבדח, אבל אף אחד לא צחק כי פחדנו יותר מידי. "אני מניח שכאן אנו נפרדים," אמר עודד. הנהנו והוא חייך והלך. המשכנו ללכת במקום המוזר, מתכופפים כל פעם שפרפרי ענק עפו מעלינו וזזים כשיצורים וענקים הולכים לידינו. היו שם את כל המפלצות מכל הסרטים, מה שלא מצא חן בעיניי. בדמיון זה אולי נשמע נחמד לראות את זה, אבל לא במציאות. לבסוף הגענו להתחלה של יער מסויים. נכנסנו בשתיקה- הייתה הרגשת נוכחות חזקה ומפחידה מאוד של יצורים שלא רצינו לדעת מהם אז שמרנו על שקט. "חכו." נעמה אמרה פתאום בלחישה והרימה יד באוויר, מה שגרם לכולנו לעצור בבת אחת בנשימה עצורה. "מה?" עידו שאל, גם בשקט, מה שלא היה אופייני לו. נעמה לא ענתה, אולם אז שמענו שאגה. "רוצו!" נעמה צעקה כדי להוציא אותנו מהקיפאון ורצנו אחריה בבהלה. השתדלתי לעמוד בקצב, מה שלהפתעתי לא היה לי קשה. "ממ..מה זה?" התנשפתי לנעמה. היא הנידה בראשה באימה ורק המשיכה לרוץ כשהיא מגבירה את המהירות. לבסוף, כשהרגשנו בטוחים יחסית בקרחת יער, בערך כעבור שתי דקות, הסדרנו את הנשימה והסתכלנו מסביב כדי להתמצא. היינו במין מחנה- היו שם מיטות, אבל הן נראו נטושות. 

נסוגתי קצת בחשש לאחור כשנזכרתי בדין והחלום עליו. כמה דקות לא דיברנו. העיניים שלי סקרו את המקום בפחד- עצים שחורים בחושך, מיטות שאלמלא הפחד והחושך בטח הייתי רוצה לישון עליהן, החברים שלי. טוב, חוץ מעידו. "יש כאן מישהו?" שמענו פתאום קול של בן, ואז ענפים ושיחים נרמסים ומוזזים. נעמה שמה אצבע על הפה, לסימון 'ששש.' אני שמתי יד רועדת בכיס, איפה שהחרב אבן שלי. הרי זכרתי שקיקלופים יכולים להתחזות אפילו בקולות, ואם כל המפלצות אמיתיות... לבסוף ראינו שני נערים מגיחים מבין שני עצים שבניהם היו שיחים- דין ואדם. בין רגע הרגשתי הקלה גדולה והוצאתי מבויישת בעצמי את היד מהכיס. איתם אנחנו בטוחים. דין נראה מתפלא לראות אותנו משום מה, ואדם סקר אותנו במבטו במבט רציני. אני בחנתי את דין בזמן שחבריי נראו המומים מזה שיש פה אנשים. הוא נראה בריא ושלם יחסית למישהו שרדפה אחריו מפלצת, אבל מצד שני, הוא שתה משהו כמו נקטר כשחושבים על זה.(משקה בפרסי ג'קסון שמבריא אותך לגמרי) תהיתי מה הכוח שלו. דין חייך לבסוף בהיסוס ואדם נשם עמוק. "מי אתם? בכל אופן, כדאי שתבואו איתנו. אתם לא בטוחים כאן- זה גבול הקסם. טוב, חלק ממנו. אבל עדיין." אמר אדם. דין הנהן לאישור. "כן. בואו איתנו ו...איי! אז נדבר." אדם הכניס לו מרפק משום מה ודין שלח אליו מבט זועף. "מה?" דין שאל את אדם בעצבנות. אדם גלגל עיניים ואז הסתכל עלינו. "קדימה, בואו. שאול..אה..כלומר מחכים לנו" אמר. הנהנו והתחלנו ללכת בעקבותיהם.