ילדה מיוחדת

כל טוב

למחרת הלכתי לבית הספר מאושרת. אפילו במתמטיקה חייכתי. אני בבית ספר ללקויי למידה, והלקות שלי היא מתמטיקה. זה אומר שאני שנתיים אחורה בחומר מכולם, אז יש לי מורה פרטית משלי. היא מוסמכת ללמד אנשים עם הלקות הזאת. פתרנו תרגילים, ואז בשעה האחרונה חזרתי לכיתה ללמוד עם כולם. כשהיום נגמר רצתי להסעה ואז הבייתה. עכשיו התחיל הסוף שבוע בחודש מאי, שזה גם חודש יום ההולדת שלי. והכי טוב? ביום ראשון אני לא חוזרת לבית הספר. אני הולכת לפנימייה ל'אינפרות'. כמו הוגוורטס, אבל אמיתי. עם הכוחות האמיתיים. ארזתי בעליזות את כל הבית בערך במזוודה ובתיק בית הספר שלי שהפך בין רגע לתיק טיולים שוב. הממ. אני אצטרך למצוא לי שם של גיבורת על. חייכתי למחשבה עוד יותר. לבסוף ביום ראשון, שנדמה שהגיע אחרי נצח, נכנסנו אני אמא ואבא לאוטו של אבא. אני ישנתי כל הדרך, אז אני לא יודעת לאן נסענו. מתישהו התעוררתי והסתכלתי החוצה. האוטו כבר לא נסע אלה חנה. והיה חושך, ולהפתעתי לא ראיתי שום פנס רחוב. היינו מול בניין שבכל חדר בו היה אור, והשביל אליו הואר בלפידים. לפידים אמיתיים. ויכלו לראות את כל הכוכבים בשמיים. כמו שאני אוהבת. יצאתי בהיסוס מהאוטו והרחתי את הריח הטוב של האש. ההורים שלי הוציאו לי את הדברים ולקחתי אותם. "הייתי יכולה להוציא בעצמי," מלמלתי בזמן שהחזקתי חזק במזוודה שלא תיפול ותליתי את התיק הכבד על הגב. אמא שלי חייכה. "רצינו לעזור לך. זה היום הראשון שלך בפנימייה ואת היחידה שעברו אליה הכוחות במשפחה מאז סבתא רבתא שלך ואבא!" אמרה בהתרגשות. נאנחתי.

אחרי השיחה ההיא איתה, בה היא אמרה לי ש' לוקחים אותי למקום הקסום', היא אמרה גם שהכוחות עוברים בתורשה ושכל מי שיש לו אותם הולך לכאן- 'פנימיית צבא כוח הפנינה'. 'כאן לומדים להשתמש בכוחות עם חברים ועוד אינפרות כמוך! בוא מהר ואל תאחר! במהרה תהיה אינפרא בוגר' כך היה כתוב בעלון הפרסומת לפנימייה שאמא הראתה לי ועיינתי בו המומה ורועדת כולי מהתרגשות. ואמא הוסיפה עוד- ''מסתבר'' שסבתא רבתא שלי הייתה כאן וגם אבא שלי עד שנמאס לשניהם. בזמן שכל זה עבר בראשי המנומנם עוד מהדרך לפנימייה, איש יצא מתוך היער שהקיף את הפנימייה- יער של ברושים. נשכתי שפתיים. קיוויתי שלא היו שם כל מיני חיות, כמו, לא יודעת, דובים. או גרוע מזה, נחשים. הצטמררתי. המבוגר שהגיע אלינו- הוא נראה בדיוק בן 30- חייך והשתחווה כשהוא מוריד את הכובע בפנינו. אני מתכוונת באמת, לא הביטויי. היה לו זקן שבחושך נראה בצבע שחור, עור בצבע מוקה והוא נראה כמו קרבויי. "נעים מאוד. אני שלמה. מי אתם? מי את?" הוא פנה אליי כאילו שאני ילדה קטנה. מצמצתי. בגלל הגובה שלי אנשים חושבים שאני בת 12 או 14. אבל באמת אני בת 18. שילבתי ידיים. המדריך מצמץ. "אני, אממ, בת 18" מלמלתי. "ואני מיה." הסתובבתי אליו עם הגב. "ברוקשטיין."

המדריך השתתק, ואז הרגשתי שהוא מחייך. עוד אחד מהכוחות שלי. התבלבלתי. "כן. מצטער על היחס שלי. הוא צחק במבוכה ושפשף את העורף. הסתובבתי אליו, עדיין עם ידיים משולבות ופרצוף מופתע. "אתה- אתה קורא מחשבות?" שאלתי בתקווה שלא. אהבתי שהמחשבות שלי רק שלי, בעיקר ליד מבוגרים. שלמה חייך ונראה מרוצה ממשהו שלא ידעתי מהו. "ורגשות. כמוך." אמר והנדתי בראש בהלם והוא צחק. "טוב. נראה לי שנסתדר מכאן. נכון?" הוא פנה אל ההורים שלי. הם דיברו בינהם כמה דקות בשקט. נשמתי כמה נשימות כדי להירגע, ואז הסתכלתי בשקט על הפנימייה. 'רק שלא יבואו פתאום ילדים', חשבתי בחרדה. אני ביישנית. בקושי דיברתי עם –כנראה-המורה-שלמה, למרות שיחסית לבדרך כלל לא התביישתי. מוזר. ההורים שלי נופפו לי, התחבקנו חזק חזק ואז הם חזרו לאוטו ונסעו. השפלתי את המבט בעצב, המזוודה הכחולה שלי שעונה עליי. עכשיו מה? אני לבד? שלמה נעמד מולי והמשיך לחייך. תהיתי אם הוא באמת שמח כמו שהוא מציג את עצמו. הוא צחק שוב ומצמצתי. "את צודקת. אני לא שמח כמו שאני מציג את עצמי. האמת, שבכלל לא. אבל מה את רוצה שאני אעשה? ככה חינכו אותנו המורים, לחייך כל הזמן." התלוצץ חייכתי וצחקתי גם. נראה לי שבאמת יהיה לי טוב כאן.