ילדה מיוחדת

על חשדות ואבנים

רק כעבור שעתיים, ב4 אחרי הצהריים נעמה ועידו חזרו, מותשים מכדי לדבר ישר למקרר כמונו. הם לקחו מעדנים וחטיפים וזללו באמצע החדר על השטיח הרך. החמצתי פנים למראה. אחר כך נצטרך לנקות את זה. קיוויתי מאוד שיש כאן שואב אבק. עידו ישר הדליק את הטלוויזיה בשלט הyes. אני הייתי במיטה שלי עם הדובי החדש שלי (שקראתי לו שו.קי2 כי הוא בצבע שוקולד ושוקו זה חרוש וגם ככה קוראים לדובי שנראה בדיוק כמוהו אצלי בבית שקיבלתי מסבתא שלי) וקראתי ספר והסתכלתי עליהם במעורפל. חשבתי על הדובי הנוסף שהבאתי(לו קראתי פשוט 'דובי' בגיל 3) איתי ועכשיו היה בתיק שלי. תהיתי אם להוציא אותו יעשה לי פאדיחות או לא, ואם יהיה לי נוח במידה שלא לישון עם שני דובים. נעמה בינתיים נאנחה בשביעות רצון כשהתחילה לאכול מילקי. "הצלחתי לשדר לאידיוט הזה והוא שמע אותי סוף סוף," אמרה בחיוך והפרה את השקט המעיק. עידו הסתכל עליה בפרצוף חמוץ וסגר את הטלוויזיה להפתעתי. קמתי מהמיטה ולקחתי גם אוכל מהמקרר ואכלתי ליד נעמה, שחייכה אליי. חייכתי אליה חזרה. נראה שיש לי חברים חדשים. "אני עייף. זכותי לא לשמוע אותך." הוא רטן ונעמה צחקה. "אני שמחה שאתה כאן ושאתה אח שלי. יכל להיות משעמם בלעדיך." אמרה בחיוך ועידו גלגל עיניים. צחקתי והוא חייך לשמחתי ואז חזר לטלוויזיה במבט משועמם. "מה הכוחות שלכם?" שאלתי לפני שהצלחתי לעצור את עצמי. נעמה חייכה אליי. "אני רק קוראת מחשבות. אבל זה," היא החוותה בראשה לעידו בזמן שאכלה מילקי בתיאבון, "גם שולט במים." אמרה ומיד קפצתי כי זה היסוד שהכי קשה לי ואני חולמת לדעת לשלוט בו. "ואוו. אדיר! מה אתה יודע לעשות?" שאלתי את עידו בהתלהבות וחשבתי על פרסי ג'קסון. עידו חייך חיוך שנראה לי מוטרד. תהיתי ממה כבר הוא יכול להיות מוטרד. "הכל. אני כבר ממש טוב בזה. ואני הכי טוב בעזרת הקריסטל שלי. אני יודע לזמן גלים עצומים, אבל זה רק בעזרת הקריסטל שמגביר את הכוחות שלי. לבד אני יודע לעשות גלים קטנטנים. ומערבולות וכאלה" אמר ונשמע גאה בעצמו.

מצמצתי. "קריסטל? מאיפה יש לך קריסטל?" שאלתי בבילבול. להפתעתי נעמה הנהנה בהסכמה. "ולמה לי אין?" התלוננה. תמר מהמיטה שלה נשפה אוויר בקול רם, כנראה זיהתה ריב אחים מתקרב. עידו נהיה נבוך פתאום משום מה, מה שלא היה אופייני לו. התבלבלתי עוד יותר. 'אני אשים עליו עין,' חשבתי לעצמי. 'אך הגיע הזמן' הקול שדיבר איתי על טליון הלב ואמר לי שאם אקשיב לו אקבל אותו חזר ואמר לי. קפצתי בבהלה שלמזלי אף אחד לא שם לב אליה. עכשיו זיהיתי את הקול...זה היה פלוריאן. בלעתי רוק בהרגשה רעה. למה הגיע הזמן? "קיבלתי כשהלכתי לים יום אחד." אמר עידו והעיר אותי ממחשבותיי. מיד חזרתי להקשיב לשיחה. זה נשמע לי מוכר מאוד..."מה זאת אומרת בים?" שאלתי בזהירות, חושבת על אבן מסוימת מאוד שיש לי. הוא חייך. "תחושת בטן חזקה הובילה אותי לקריסטל הזה." אמר ושלף אותו מהכיס. מיד כולנו התקרבנו אליו. הוא היה מדהים- בצורת יהלום שקוף. "ואוו," אמרתי בהתפעלות ועידו חייך והחזיר אותו לכיס הג'ינס שלו. "קרה לי משהו דומה," מלמלתי. נעמה הסתכלה עליי בחדות ותמר קמה והסתכלה עליי גם בשאלה. "מה קרה לך?" שאלה תמר בזמן שהחזיקה ביהלום הקסום ובחנה אותו. במקום לענות, הלכתי אל התיק שלי והוצאתי קלמר אדום עם נקודות צהובות שקיבלנו כשהייתה לנו בגרות באנגלית בכיתה י"א מהמורים, ושלפתי אבן בצורת שבלול שנצצה באופן מדהים. סגרתי בחזרה את הקלמר עם העטים(שהבאתי כדי להמשיך לכתוב ביומן האישי שלי) והחזרתי אותו לתיק. חזרתי לחברים שלי ליד המיטה של עידו והראיתי להם את האבן. "קיבלתי אותה בספרד. היינו בים והלכתי אליה כמו מהופנטת ופשוט...לא יודעת. משהו אמר לי לקחת אותה" אמרתי. הם הסתכלו עליה המומים וביראה. עידו משום מה לא נראה מתפעל במיוחד- אם כבר רמז לחיוך עלה על פניו. רק אני שמתי לב לזה, תמר ונעמה היו עסוקות בלבחון את האבן שלי ולהתפעל מזה שהיא מגבירה להן את הכוחות.