ילדה מיוחדת

עתיד מימי (נק' מבט: מיה)

נגעתי במים. דבר לא קרה. הסתכלתי אחורה לחבריי בחוסר אונים, אלא שאז המים התחילו לזוז. הם יצרו גלים כמו מעצמם והייתה שם ממש סערה. צעקתי ונרתעתי אחורה. אדם תפס אותי וחזרתי לעמוד. לרגע רק הסתכלנו בשקט ובהלם במים הזזים. אחרי כל הדברים שעברו עלינו, מים זזים לא הרשימו אותם כנראה יותר מידי. אבל אני בהיתי בהם המומה ורעדתי, צמודה לאדם שתמך בי. התנחמתי מכוח הריפויי שהרגשתי ממנו- או שהוא שלף החוצה בכוונה כדי להרגיע אותי. לא יכולתי לדעת, ולא רציתי לקרוא את המחשבות שלו. "סוף סוף," שמענו קול נשי כבן ארבעים אומר לבסוף ואז נאנח בשביעות רצון. נרתעתי אחורה בבהלה, מסתכלת לצדדים כדי לבדוק מאיפה הקול. לא ראיתי אף אחד. אדם לא הזיז שריר, אבל עדיין החזיק בי. "חיכיתי לכם כל כך הרבה זמן, שקד. למה לא עשית משהו?" נזפה בו משום מה. הסתכלנו עליהם הלוך ושוב. לשקד נשמטה המפה מהידיים. "מה-מי-" גמגם. "כן, זו אני שעקבה אחריך במנהרה קודם" אמרה. אני? הסתכלתי חזרה למפל. עכשיו המים כבר ממש לבשו צורה- וזה היה גוף אישה לבוש שמלה שקופה, שלשמחתינו לא חשפה גוף אלא פשוט היה צורת שמלה ורגליים כאילו משתשכות במים, אלא שהם היו כבר מים. אשת המים הסתכלה במבט מאוכזב על שקד, שנראה מבולבל, נזוף והמום. המפה צנחה לרצפה בחוסר אונים, וכמו השקיפה לי מה שקד מרגיש. נשמתי עמוק. "מי את?" שאלתי כדי לעזור לו והוא הסתכל עליי במבט אסיר תודה ואז על האישה. האישה הסתכלה עליי, וכשהסתכלה, הרגשתי בעוצמתה, שהייתה חזקה אבל גם עדינה בו זמנית. השתדלתי לא לעשות תנועות פתאומיות ונצמדתי לאדם, שבהה המום בכל המתרחש כמו כל האחרים. 

שקד בינתיים קיפל את המפה ברעד וקימט את המצח כמו מנסה לחשוב מתי הוא יכל לדבר עם המפל. "אני היא רוח הנבואה, המגלה עתידות ושעוזרת לבריות" אמרה, עדיין באותו קול קצת כועס. שתקנו, אבל הלב שלי דפק והרגליים שלי כמעט קרסו בציפייה. נבואה? אמא שלי אמרה שיש לנו נבואה, אף על פי שעד היום מעולם לא שמעתי אותה. אבל עכשיו... רוח המים הסתכלה עליי וחייכה חלושות, כיודעת על מה אני חושבת. מאחר והרגשתי מישהו קורא את מחשבותיי מהכיוון שלה, ניחשתי שזה באמת נכון. הסתכלתי עליה בתהייה ובלב דופק. "כן, עלמתי הצעירה. יש לכם נבואה- אך את וודאי יודעת אותה כבר" אמרה והרימה גבה. בלעתי רוק. מה פירוש שאני יודעת אותה כבר? כל הזמן הזה רק התחננתי שיספרו לי את הנבואה. ואז היא צחקקה. "מה אני מדברת, את בטוח יודעת אותה." כולם הסתכלו עליי בשאלה. השפלתי מבט וזזתי באי נחת במקום. "אני לא יודעת שום נבואה," אמרתי בלחש. "הייתי אומרת לכם אם כן. נשבעת בנהר-" הפסקתי מהר את השבועה מהספרים והסמקתי. "מבטיחה." תיקנתי בחוסר אונים והסתכלתי על נעמה בבקשה עזרה, אלא שהיא הנידה בראשה בהלם. חזרתי להסתכל בצער באשת המים, שבהתה בי במבט שלא הצלחתי להגדיר. זה יכל להיות הלם. נעמה הסתכלה עליי והלב שלי נשבר כשקלטתי שהרגשתי שהיא מרגישה אכזבה ממני על זה שלא סיפרתי לה כביכול. אבל למה היא לא מאמינה לי? השפלתי מבט זועף בגלל מה שהרגשתי.

"אבל את כן יודעת אותה," אשת המים התעקשה כעבור חמש דקות מביכות של שקט. כולם שוב הסתכלו עליה, חוץ ממני ושקד, שעדיין בהה ברצפה ובמפה ונראה כמנסה להיזכר. "שמעת אותה כל הזמן." בהיתי ברצפה. "אני לא," מלמלתי. היא הנידה בראשה והתחלתי להרגיש כמו בוויכוח של ילדים בגן. פתחתי את הפה כדי למחות, אבל מיד סגרתי אותו כששמעתי אותה אומרת את המילים הבאות:

"מוקדם מידי

-אך הגיע הזמן

להיזהר ממנו.

הכל מסובך

בין אחות לאח

ורק חבורה מגובשת

ממנו לא תברח."

קפאתי במקום. המילים היו מוכרת לי. מוכרות קצת יותר מידי..."מה זה?" תמר שאלה. "אני באמת מכירה את זה." אמרתי בקול צרוד. הראשים של כולם עברו ממני לאשת המים כמו במשחק פינג פונג. טוב, חוץ מעידו, שכרגיל נראה משועמם, אפילו עכשיו. והאם עליו דיברה הנבואה כשאמרה 'להיזהר ממנו?' זה בהחלט יכול להיות מאחר והוא מרגל. החמצתי פנים. אכשהו, רוח הנבואה ידעה על הבגידה שלו כל הזמן, אפילו לפני שעידו נולד. "מאיפה?" שקד שאל והעיר אותי ממחשבותיי. נשמתי עמוק שוב וסיפרתי להם על פלוריאן, שלחש לי את המילים האלה-או לפחות את החצי הראשון של הנבואה- כל הזמן הזה, רק בפרקי זמן מוזרים, ככה שלא יכולתי לנחש שזאת נבואה או לחבר בינהם. הם נראו המומים, אבל לשמחתי נראו גם סולחים לי. דין ואדם החליפו מבטים מודאגים ונעמה בהתה בהם. "מה?" שאלה אותם. רוח הנבואה חייכה אליהם כרומזת להם להתחיל לדבר. דין נשם עמוק. "אנחנו כבר מכירים את הנבואה הזאת," הוא גמגם. אשת המים הנהנה. "מובן שכן. יש אינפרות המכירים אותה. ויש אינפרות שלא." אמרה. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק וקראתי את המחשבות שלה. הן היו אחד!' 'תעשו כבר אחד ועוד אחד! ' החמצתי פנים וחזרתי לשלי. "מי האלה שכן?" נעמה ותמר שאלו יחד. "שאלו אותם," אשת המים אמרה והחוותה בראשה לדין ואדם. מהאמפתיה שלי הרגשתי שהיא מתחילה לאבד את הסבלנות שלה ואכן הסתכלתי עליה והיא פה ושם עשתה מבט זועף ולא הפסיקה לזוז כמו בת ים. ואז הסתכלנו עליהם. אדם השפיל מבט ושיחק בידיו באי נחת. "הגבישים יודעים את זה. כל גביש יודע את הנבואה. מלמדים אותנו איך שאנחנו מתחילים את ההכשרה העל טבעית שלנו הכל." אמר ובלע רוק. "ג'יימס- המנהיג שלנו מימי מלחמת 'הדם הקסום'- ככה הגבישים קוראים ל'מלחמת הקסם' אצלכם- פילג בינינו. בגללו יש אינפרות וגבישים. ו..." הוא נשם עמוק. "ככה אנחנו יודעים את הנבואה. רוח הנבואה קיימת משחר ההסטוריה." סיים. קפאנו. רוח הנבואה הנהנה. "לכן אין זה מפתיע אותם." אמרה בעדינות.