ילדה מיוחדת

משפחה

"אז...את מיה ברוקשטיין. נכון?" הוא שאל אותי ונשמע כמו מישהו שמנסה בעצם לזכור איך קוראים לי. הנחתי שהוא עושה את זה לכולם. אבל לי לא היה חשק לדבר, אז שתקתי ורק הנהנתי לשאלתו בזמן שגררתי את המזוודה לארוך השביל. צעדנו ביחד לפנימייה, שעם כל הלפידים המרקדים נראתה כמו מישהי שמתרגשת גם מזה שבאתי. שלמה צחק שוב. הסתכלתי עליו. "את צודקת. אני באמת עושה את זה כדי לזכור. ואוו. את קשוחה או שאני מדמיין?" הוא הסתכל עליי. אבל הפעם לשם שינויי הוא לא חייך- הוא נשמע רציני לגמרי. הסתכלתי עליו גם. "אממ," אמרתי. "כן?" אמרתי בבילבול. הוא הנהן, עדיין רציני להחריד. תחליט! או רציני, או בדחן. נראה שהוא שוב שמע את המחשבות שלי, כי הוא חייך ונראה כמו מישהו שבולע את הצחוק אבל עדיין נשאר רציני. "טוב מאוד," הוא לחש. מצמצתי והשענתי שוב את המזוודה שלי עליי, מתנשפת קצת מכובד התיק. יש לי מום לב מתוקן מולד, אז אני מתעייפת מהר יותר מילדים בלי מום בלב. "מה זאת אומרת?" שאלתי. הוא הניד בראשו כמנסה לסדר את מחשבותיו. "אם לא היית קשוחה...זה קשור לזה שאת אינפרא. את פוחדת כל לילה?" הוא שאל בעדינות אותי פתאום משום מה. נרתעתי והמזוודה נפלה וקפצנו שנינו בבהלה. צחקנו בגלל שזה היה קשור לשאלה ששאל. כשנרגענו חזרנו להיות רציניים. "כן?" אמרתי בבילבול שוב.  הוא הנהן. "היו לך חווית קשות? דברים שאנשים רגילים לא יבינו?" שאל. מצמצתי והנהנתי ברעד, נזכרת בחוויות המחרידות. הוא חייך אליי בחום. מוזר, אבל הרגשתי שהחום מהחיוך שלו באמת מרגיע אותי ולא רק מטאפורי. אולי זה חלק מהכוחות שלו. 'הלוואי עליי,' חשבתי בעצב. לי יש את הכוחות הכי דפוקים. אפילו הסופרים הכי טובים כמו ריק ריירדן או ג'יי קיי רולינג לא כתבו עליהם. אפילו לא סיפרתי עליהם לחברים שלי מרוב שהם נשמעים מטופשים אפילו לאוזניי.

ואלה הלא מטופשים, מפחידים. השפלתי מבט עגמומי לרצפת השביל. שלמה הנהן כאילו שומע את המחשבות שלי. "תתפלאי לשמוע עוד מעט אילו כוחות מטופשים יש בעולם שלנו." אמר. הוא עדיין לא חייך, למרות שכל אחד אחר היה מחייך. אבל שמחתי שהוא לא חייך- זה אמר שהוא באמת מבין. העיניים שלי התמלאו דמעות כשהבנתי שסוף סוף אני במקום של באמת אנשים שיבינו מה עברתי ומה אני עוברת מבחינת הכל. "ובקשר לשאלות הקודמות שלי- זה כי את אינפרא. את תראי שכל אחד כאן יזדהה איתך במה מין הדברים שחווית. עכשיו בואי. למה להמשיך לעמוד בחוץ? קר. והלפידים לא ממש מחממים." אמר וחזר לחייך. לשמחתי, כי התחלתי להרגיש נוכחות של רוחות רפאים. ומהקריאת מחשבות הזריזה שעשיתי, הבנתי שגם הוא ולכן הוא מנסה לשמח את שנינו כי גם הוא פוחד מזה לא פחות ממני. צחקתי מזה וגם הוא. מיהרנו להיכנס לפנימייה המוארת.