ילדה מיוחדת

הלך עלינו (נק' מבט: מיה)

הרוח קשקש שהלך עלינו- הם ישמידו את הקסם- בלה בלה בלה. לא ממש הקשבתי. יותר דאגתי לנעמה, שנראתה מעולפת. הסתכלתי עליה בדאגה. הראש שלה היה שמוט, הפה שלה חסום והיא הייתה קשורה בסדין שחור, מהסוג שלוקחים לקטיף זיתים כדי שהזיתים יפלו עליו. זה לא נראה נוח במיוחד. מידי פעם הרוח הרגילה והאדים שעלו מהסיר הזיזו אותה מצד לצד. ועדיין חשבתי גם על הנבואה. לא חשבתי על מה יקרה אם הסוד שלי יתגלה יותר- זה כבר לא היה חשוב לי. לנבואה יכולים להיות כל מיני פירושים- החבורה יכולה להיות אנחנו, אבל גם עוד חבורה שאנחנו לא מכירים. בין אחות לאח...טוב, זה בטוח נעמה ועידו. אבל מה מסובך בינהם? הם נראו לי אחים טובים. לבסוף התייאשתי מלחשוב על פירושים לנבואה וחזרתי למציאות המרה. אשת המים תוכל לחכות. שתיקה השתררה לבסוף אחרי האיום שניכשל מחבר של פלוריאן סקרתי את כולם במבט מודאג. הרוח חייך אלינו ושיחק בידיו באושר. עידו, למרבה ההפתעה, התחיל לסגת לכיוון נעמה. הלב שלי דפק. הוא הולך עכשיו להשכיח לה את הכל או שהוא התחרט על מעשיו כשראה אותה ככה והוא הולך לשחרר אותה? זה יכל להיות שניהם. הסתכלתי חסרת אונים על האחרים, שעדיין ניסו לעבור את הקיר הבלתי נראה בחוסר הצלחה. נוגה שוב זימנה קרח ושוב נראתה נחושה, אבל היא תתעייף מתישהו. תמר זימנה כדורי אש והטיחה אותם בייאוש לכיוון הכנראה-קיר, אבל זה לא עשה דבר.

 ואז אני הסתחררתי כשקלטתי משהו. רעיון התחיל להתגבש בראשי...רעיון גרוע ונואש מאוד לאיך נוכל להילחם. כוחות...אש...קרח...קיר בלתי נראה...'מה אם החדר מנסה להגיד לנו משהו?' השאלה הזאת הדהדה בראשי. הרוח בינתיים מחא כף וגרם לתמר ליפול מהפתעה ולהבעיר את עצמה. הבנתי שהיא כמו ליאו וואלדס, לא ממש שולטת בזה. הרוח צחק עליה בזמן שהיא כיבתה את עצמה ושלחה אליו מבט כועס ואז השפילה מבט מושפל. אבל חיוך עלה על שפתיי בגלל הרעיון הנואש שלי. הייתי מתחילה לבצע אותו, אם לא היינו עוברים עוד טלפורטציה ועכשיו עמדנו ממש מתחת לנעמה וליד הסיר הגדול, שמשהו כתום התבשל בו- ניסיתי להריח אותו והריח נע בין מרק דלעת לרעל. הפסקתי להריח במהירות. מה הפלא שנעמה מעולפת. עכשיו עידו נראה ממש מבוהל, והוא עשה לנו סימנים בידיו, כמנסה להגיד לנו משהו. חשבתי על הארת'סטון והסתכלתי על עידו במבט ללא הבעה. אם יש לו רעיון איך לצאת מכאן או שהוא מכיר כמה סודות מהחברים המיוחדים שלו, אני אקשיב לו ואעשה מה שיגיד. אבל גם אם הוא שינה את דעתו בקשר לצד מיהו, אני לא הולכת לסלוח לו כל כך בקלות. הוא התחיל ללחוש לנו משהו, לעשות תנועות ברורות עם השפתיים, אלא שאז "בטעות" הרוח הסתיר אותנו מעידו. הרגשתי מהשולט במים ייאוש. המצב היה כל כך לא מצחיק, שחייכתי לעצמי. תמר הסתכלה עליי כאילו שנפלתי מהירח והנידה בראשה והתיישבה. נוגה נראתה מבוהלת שוב.

"איפה היינו?" אמר הרוח בהרהור לשתיקה- מלבד רעש המרק המתבשל, זאת אומרת. "אה, כן. המוות לאינפרות. הגביש לגבישים. ובכן, הגעתם לכאן בזכות כיוון האנרגיה לפה- אני צודק?" שאל כאילו הפסקנו שיחה. קפאתי מהלם. איך הוא יודע את זה? ואז קלטתי מי אמר לנו לעשות את זה. עידו. החמצתי פנים אבל הנהנו לאט. תמר שלחה אליי מבט נואש והסטתי ממנה את המבט. לא רציתי שתראה שגם אני נואשת. "אז מה אם כן?" שקד שאל באומץ וקיפל את המפה ושם אותה בכיס שוב. שלחתי אליו מבט סקרן. יש לו רעיון? הרוח חייך אליו והלב שלי דפק שוב. 'אל תפגע בו,' רציתי להגיד, אבל הקול שלי ברח והסתתר- קול חכם. במקום זה זזתי במקום בלחץ. הרוח בינתיים הנהן בהערכה לשקד, שעדיין היה במבט מתריס. הבנתי שהוא מנסה למשוך זמן- שנחשוב על משהו להגיד כדי לגרום לרוח אכשהו לשחרר את נעמה ואז נסתלק מכאן בלי עידו. אבל לא היה לי שום רעיון. היה את הרעיון ההוא, כמובן, אבל הוא לא התאים. -.."אז אני עקבתי אחריכם בזכות כך. הרגשתי את האנרגיה שלכם." הוא צחקק. "אויי, האירוניה. אני מת." ואז הוא השתתק ושוב חייך. "רגע, אני באמת מת." הוא שוב צחק צחוק שהקפיא אותי במקום באימה. "אם כך, אתם לא יכולים לפגוע בי! איזו הקלה. אז, כן, הגביש." הוא לקח אותו, ולחבריי הנשימה נעצרה. נראה שגם לחדר הנשימה נעצרה- הוא החשיך באחת לחלוטין. הנשימה שלי נעצרה וניסיתי לא לזוז. "אתה ג'יימס," לחשה תמר בחשיכה כעבור דקה לפתע. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל בכל המוח שלי עבר צליל אזהרה שאשתוק. הבנתי שזה חיזיון קטן והקשבתי לעצמי. משונה, אבל גם שמעתי קול חלוש של בן בראשי- 'אנחנו בדרך,' כך הוא אמר, 'יהיה בסדר. שמרי על שקט.' אז הקשבתי לו.

 הקול שלי עדיין לא עבד, אבל הרגשתי שזה לטובה. משום מה גם הרגשתי כילדה קטנה שוב כששמעתי את הקול, ובקושי לא פצחתי בריקוד. מזל שהיה מפחיד מידי לכך. שמענו רשרוש- הרוח כנראה שם את הגביש בכיס. "אה, לא ממש. אבל קרוב." אמר לחושך. טלטלתי את הראש, משתחררת מהרגשת הביטחון המשונה. על מה הם דיברו? על ג'יימס? וגם, משונה, אבל הרגשתי לראשונה רגשות מהרוח- וזה היה עצב. התבלבלתי. אז עברו לו הרגשות לאחרי המוות? "אז מה אתה רוצה? לכדת אותנו. הגביש בידיך." שמעתי את שקד. אבל אז שמעתי ממנו עוד משהו, בתוך ראשי...'את חושבת על משהו?' היה ממש קשה לשמוע את זה- שקד סך הכל לא קורא מחשבות- והבנתי שהוא חשב על זה שוב ושוב בכל הכוח כדי שאשמע אותו. בלעתי רוק. נראה שהוא סומך עליי משום מה. 'לא', שידרתי לו בכל הכוח, מצפה כל שנייה להרגיש אכזבה ענקית. ואכן זה הגיע, אבל הרגשתי גם שהוא מנסה להסוות את זה. ואז שוב שמעתי ממנו מחשבה: 'זה בסדר. יהיה בסדר. נחשוב על משהו.' עכשיו עמדתי באמת לפרוץ בבכי, כי הופתעתי מזה שהוא לא כועס עליי שאין לי רעיון. אני הייתי כועסת. "שקט!" שמעתי את הרוח צועק וצעקנו. "מספיק עם כל השידורים האלה. זה משגע אותי." רטן. שמעתי צעדים, ואז את שקד נאבק-כנראה בו-הלב שלי דפק באימה-ואז סטירה מצלצלת, והכל דמם. תמר צעקה-ראיתי אור כתום והרגשתי חום לרגע- כנראה ממנה- היא ירתה כדור אש- ואז עוד שקט, רעש, וזהו. התנשמתי. כל חברים שלי לכודים..'קרח,' חשבתי. רגע. איפה נוגה? מצמצתי בחשיכה בניסיון לראות משהו, ללא הצלחה. נלחצתי שוב. "כאן," שמעתי לחישה של ילדה. בלעתי צעקה בכוח ולחצתי לה בחזרה על היד-היא נתנה לי יד בעדינות כדי להגיד שזאת היא. וזיהיתי שזאת היא לפי איך שהיד הייתה קרה כמו קרח באופן לא טבעי. "ששש," לחשתי לה והיא הנהנה לכתף שלי. הבנתי שהיא אכשהו עברה את הקיר ועכשיו היא לידי. נשכתי שפתיים. לא היה זמן לתהיות איך היא ידעה ששאלתי את עצמי איפה היא.