ילדה מיוחדת

טעימים

דורין חייכה חיוך מוטרד. "כי הוא משתנה בלי הפסקה. דברים לא צפויים מופיעים בו. אומרים שיש אנשים שאפילו נתקעו שם. רוב האינפרות שנכנסים לשם נכנסים כי משהו מושך אותם לשם." אמרה. כולם נדרכו. "מה מושך אנשים לשם?" שאל שקד במתח. דורין משכה בכתפיים והשפילה מבט. הרגשתי שהיא מצטערת שהיא לא יודעת. "אומרים שהמקור של כל הגבישים, שזה הנשק שלנו בעצם. אבל גם עוד משהו שאני לא ממש בטוחה מהו. נראה לי שזאת תחושה." היא ניסתה להסביר. בהינו בה. "ומה התחושה הזאת?" תמר שאלה בזמן ששערה עלה באש והחנקתי צחקוק. דורין לא נרתעה אפילו קצת מזה, ורק חייכה. "השיער שלך. וזה קול של אישה...כמו...אממ..ריח שממש מושך אותך, אבל בקולות. ואז את ממש רוצה 'להריח' אותו עוד, אלא שזה בשמיעה." היא הסתבכה בהסבר. "אומרים שזאת רוח הנבואה, וכולם נמשכים למרכז המבוך בגלל הגביש המקורי שמוציא את האנרגיה הקוסמית לכולם, כלומר את מה שעושה אותנו אינפרות. גביש האנרגיה." אמרה ואז נשמה בהקלה, כנראה כי הצליחה להסביר פחות או יותר. "גביש האנרגיה?" נעמה שאלה בזמן שהתיישבה ליד תמר. עידו כל הזמן הזה חייך לעצמו חיוך ענקי שלא עשה אותי מאושרת, כי כרגיל רק אני שמתי לב לזה. דורין הנהנה. "כך קוראים לו." היא משכה בכתפיים. "בכל אופן. בהצלחה! נסו לישון." הוסיפה ומיהרה לצאת וללכת, כנראה לחדר שלה. החמצתי פנים ונעמה קימטה את המצח. "שקד, מה ראית בחלום שלך? שקד?" שאלה שוב. אבל שקד כבר נכנס לשק השינה שלו ונחר בשקט.

נעמה נאנחה והחליטה לישון ליד תמר במיטה. הלכתי בשקט לשק שינה שלי ועידו שם את שלו לידי. חייכתי לעצמי כשעלה לי רעיון בזמן שהודיה כיבתה לנו את האור. חשבתי על מה שפלוריאן אמר לי בזמן האחרון. 'הגיע הזמן', שידרתי בכוח לעידו, והוא קפץ בבהלה. צחקקתי בשקט כדי לא להעיר את האחרים. עידו נשם עמוק. "הגיע הזמן למה?" הוא סינן לי, משום מה בכעס. מחשבותיו הבהירו לי שהוא יודע טוב מאוד שאני יודעת עליו, והוא שידר לי בחזרה שהוא שמע את מה שחשבתי קודם בארוחה. קמתי לישיבה והסתכלתי עליו בכעס בחזרה. "ככה אתה בוגד בפנימייה שלמה?" רטנתי בשקט. נעמה לשמחתי כבר ישנה עמוק. עידו הניד בראשו. "אני לא שייך אליה. אני שייך לגבישים המקוריים, האמיתיים. אתם מזוייפים. 'אינפרות'. באמת..." אמר בלעג. הלב שלי דפק. "ומה עם אחותך התאומה?" שאלתי בשקט. הוא משך בכתפיו ומצמץ כמה פעמים. "היא תהיה בסדר. יש לי תוכנית בקשר אליה. ועכשיו, לילה טוב, אינפרא" אמר שוב בלעג וחזר לישון. נשארתי לשבת בשקט עוד הרבה זמן, המומה. מה כבר יכולה להיות התכנית של עידו לנעמה? 'אני אשמור עליה,' חשבתי.

למחרת קמנו ואכלנו ארוחת בוקר בבוקר ה29 במאי. חששתי להסתכל על עידו, שנראה שמח שוב באופן רגיל. כעסתי עליו מאוד והסתכלתי בחשש על נעמה, חושבת על הרגע שתגלה. "מה?" שאלה בפעם המיליון שהסתכלתי עליה. בלעתי רוק והנדתי בראש וחזרתי לאכול. הרגשתי שהיא מוטרדת, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה. עידו שיחק עם שקד בשמחה בפלאפון של שקד, אבל מידי פעם הגניב אליי מבטים שרמזו לי לא להגיד כלום לאף אחד אחרת הוא יטפל בי כמו שהוא עומד לטפל בנעמה. החנקתי יבבת פחד ואכלתי קרונפלקס צהוב בלי גלוטן עם חלב בשלווה עד כמה שיכולתי מהחנות לאלרגניים. נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי והסתכלתי על דורין, שאכלה קרונפלקס צבעוני עם חלב ופנקייק. "איך זה שיש לכם חנות לאלרגניים?" שאלתי וחזרתי לאכול. דורין חייכה אליי מהצד. "כמו שיש לכם. גם לנו יש אנשים עם קיבות רגישות." עידו נחנק מהקרונפלקס שלו. "לא צריך לפרט יותר מידי." מלמל וצחקנו, אפילו אני עם כי הפסקתי מהר מאוד. עידו חייך לעצמו. "אם כך, אתם יוצאים עכשיו?" הודיה שאלה אותנו. נעמה הנהנה והתמתחה. עידו קם ותלה את התיק שלו על הגב, וכמוהו גם אנחנו. דורין הסתכלה עלינו בקנאה. "אמא, אפשר-" התחילה להגיד. "-לא," הודיה אמרה בקול פוקד ואז חייכה אלינו. דורין החמיצה פנים והשפילה מבט. "דורינה חולמת לצאת למסע כמו שלכם. שתבינו, אתם לא היחידים שמתארחים כאן בדרך למסעות-" –"ממש כיף," דורין רטנה וצחקנו.

הודיה גם צחקה. "והיא תמיד מקנאה. לפחות יצא מזה משהו פעם אחת." אמרה וחייכה לעצמה. דורין הסמיקה ואני ונעמה חייכנו חיוך גדול. "לא ממש." היא מלמלה ומיהרה להסתלק לחדר שלה. "שיהיה בהצלחה!" זרקה בדרך ונעמה אמרה תודה. הודיה צחקה. "מה יצא מזה?" שקד שאל בזמן שהוציא את המפה. "חבר, אלא מה" הודיה אמרה בשעשוע. תמר חייכה. "נחמד. טוב, תודה על הכל" הודיה הנהנה, נעמה חיבקה אותה לשלום ויצאנו. "אם שואלים אותכם איפה התארחתם, תגידו שבבית האינפרות. יבינו כבר למה תתכוונו" הודיה אמרה כשיצאנו. "ותנסו את הגלידות שם. זה כמו ג'לטו איטלקי ממש" הוסיפה והצביעה לדוכן גלידות עם מוכר עליז עמוס לקוחות, והם חייכו אחד לשנייה. הנהנו והתחלנו ללכת.