מתחת לאף

פרק 29

~~

ליר

שבועיים לפני

ישבתי בסלון, לבד, נועה בלימודים וגיא בעבודה. עצמתי את עיני, השענתי את ראשי לאחור ונשמתי עמוק.

אחחח, איזה שקט.

הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ. רק רציתי לשבת ולנוח, בלי לדבר עם אף אחד, בלי לחשוב על שום דבר.

קשה לי כבר, אני מרגיש שההתמודדות הנפשית שלי עם כל מה שקורה לי בתקופה האחרונה עומדת לקרוס. אני חסר כוחות.
אם זו שירה שמאז שהייתי בבית בליל הסדר וגיליתי שהיא עדיין לא המשיכה הלאה, אם זה אבא שלי, שגם אם אני לא נמצא לידו, המילים שלו בתוך הראש שלי ולא מאפשרות לי לפעול כפי שאני רוצה, אם זה גיא שעצבני עלי ונמאס לו לראות אותי במצב הזה של ההידלקות הבלתי-פוסקת הזאת, ואם זאת נועה, שהיא מרבית המחשבות שלי במהלך היום, שמבלבלת אותי וגורמת לי ליפול כל פעם מחדש.

אמרו לי פעם שאהבה זה כואב, אבל לא ידעתי עד כמה.
הייתי הרבה פעמים בצד הפוגע, אולי זה פשוט הגלגל שמסתובב לו שמחזיר לי עכשיו ורוצה שיכאב לי גם כדי שאבין לא לעשות את זה יותר. אבל אי אפשר קצת רחמים? כבר יותר מידי זמן שאני מרגיש את הסבל הזה. אולי די?

אני מרגיש אידיוט שאני נותן לה כל כך להשפיע עלי.
אני מרגיש אידיוט שאני לא מנסה לפעול בשביל להראות לה שאני גם כאן, לא רק עומרי.
אני מרגיש שאני מוותר באיזשהו מקום.

אבל ממתי אני מוותר? ממתי אני לא נלחם?
אני כבר לא מכיר את עצמי ככה.

אני מסתכל עליה, על נועה, שהלוואי והייתה שלי. היא כזאת יפה, כזאת חמודה, יש בה הכל מהכל.

היא גורמת לי להבין שאני לא רוצה להיות סתם מאהב רגיל, אני רוצה לילות ללא שינה ושיחות אינסופיות בארבע לפנות בוקר. אני רוצה תשוקה, אני רוצה מישהי שמסוגלת להרעיד את כל הגוף שלי ממרחק וגם תבין אותי כשתמשוך אותי קרוב.

אני רוצה סערה מזוינת.

אני רוצה להתעורר בשתיים לפנות בוקר, להסתובב, לראות את הפנים שלה ולדעת שאני נמצא במקום שאני צריך להיות בו.

אני רוצה אותך נועה.

דפיקות בדלת קטעו את רצף מחשבותיי. גירדתי את ראשי בתהיה מי זה יכול להיות, הרי לגיא ולנועה יש מפתח ואין סיבה שהם ידפקו בדלת. עומרי זה האחרון שיכול לדפוק לי בדלת, כי הוא יודע שהדבר האחרון שיקרה זה שהוא יכנס לבית שלי.