מתחת לאף

פרק 31

בטוחה שאתן רוצות כבר לראות מה קורה עם נועה,
אבל בואו עכשיו נעבור לליר, לעוד פרק מותח.

~~

ליר

שבוע לפני

סגרתי את ברז המקלחת, מחליק את ידי בשיער ומעיף טיפות מים מראשי. פתחתי את וילון האמבטיה והושטתי את ידי לעבר המגבת שהייתה תלויה על הוו וכרכתי אותה סביב מותניי.
יצאתי מאזור האמבטיה והתקדמתי לכיוון הכיור שלידו הייתה מונחת מגבת. לקחתי אותה והנחתי על פניי, מייבש אותן ואז החזרתי אותה למקומה.

הרמתי את מבטי והסתכלתי על עצמי במראה.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
לא היה לי כבר כוחות, הרגשתי שאני מותש כבר נפשית.

שירה הלכה וחזרה לבסיס, אבל היא מדברת איתי כל יום והיא אמרה שהיא תגיע היום לבקר שוב. ממש עוד מעט היא אמורה כבר לדפוק בדלת.

בפעם שעברה שהיא הייתה כאן היא הייתה שבורה. היא ניסתה לא להראות את זה ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אבל אני מכיר אותה טוב מידי בשביל לדעת שהיא לא באמת בסדר.
הלחץ של הצבא בשילוב מערכת היחסים הקשה שלי ושל אבא שלי ובנוסף להכל הלב השבור שלה מעומרי, מקשים עליה.
הלוואי שהיא הייתה לפחות פותחת את זה ומדברת על זה, זה היה גורם לה להרגיש יותר טוב אם היא הייתה משתפת.

ואני הכי מכיר את זה שאם פותחים את אשר על ליבנו מרגישים טוב יותר. כי עובדה שבמקום להגיד לנועה איך אני מרגיש אני שומר את זה עמוק בפנים, ולכן מתייסר על כך יום יום כשאני נאלץ להתבונן בה, לגור איתה, להקשיב לה, להיות סביבה יום יום, מה שגורם לרגשות שלי רק להתגבר ולא להעלם. שכל יום על הלשון שלי עומדות שלוש מילים בסך הכל, שלעולם לא יצאו מפי ולעולם ישרפו את ליבי כל יום ויום.

אני יודע שאני יכול להיפטר מהרגשות האלה בדרך אחרת פשוטה מאוד, שהיא לדבר על זה עם נועה. לגלות לה את רגשותיי הכמוסים.
אני גם יודע שאם אני אספר לה עליהם היא תדחה אותי, ישר ולעניין.
אני יודע שאם אני אוציא את זה ממני, אולי כך אוכל להמשיך סוף סוף הלאה ולהמשיך בחיים שלי.
אבל עם זאת, אני לא מסוגל.

אני לא רוצה לקבל ממנה דחייה.

הלוואי ששירה הייתה לפחות פותחת את זה בפניי ומספרת לי על מה היא מרגישה ומה עובר לה שם בפנים, כי אני יודע שהיא סופגת המון ומנסה להחליק את זה, אבל זה לא מה שקורה. ואני באמת מפחד שיום אחד היא לא תצליח להכיל את כל זה ובסוף תתמוטט.