מתחת לאף

פרק 34

אז עצרתי במתח ורציתן לרצוח אותי.
וזה היה רק טיפה ממה שמחכה לכן בפרק הזה.
מעניין מה תגידו בסוף הפרק הזה ואם אני עדיין אהיה בחיים.

~~

נוֺעה

הייתי כל כך עצבנית, אני גם לא יודעת למה בדיוק הוצאתי את כל הזעם שלי על ליר, אולי לקחתי אותו בתור השעיר לעזאזל מאחר והוא הראשון שראיתי. או כי אולי הדחקתי את כל הרגשות לצד ועכשיו כשאני סוף סוף מתמודדת איתם, אני לא מצליחה לשלוט עליהם והם מתפרצים לכל עבר.

ליר השתתק לאחר ההערה האחרונה שלי. ובמקרה הזה, אני כבר לא יכולה להבין אם הוא השתתק כי הוא כבר לא יודע מה לומר לי או כי ההערה האחרונה שלי גרמה לו לשתוק.

אבל בואו, בחייאת, תראו את ליר, הוא נראה טוב ברמה אחרת כבר, הוא בליגה מעל כולם. הוא חתיך על. כל פעם שאני עושה כביסה אני יודעת מראש שאני צריכה להסתכל בכיסים של הג׳ינסים שלו לפני, כי כל פעם מחדש יש שם המון פתקים של מספרים של בנות. הוא יכול להשיג כל אחת שהוא רק רוצה, מבלי צורך לדבר. הוא ממש ההגדרה של המשפט - חיוך, קריצה ואת באה בריצה.

״הלוואי והיית מבינה כמה.״ ליר מלמל משהו מפיו שבקושי הצלחתי לשמוע, אך איכשהו הצלחתי להבין מה הוא אמר.

הלוואי והיית מבינה כמה? מה זה אומר בכלל?

״ליר, תעשה לי טובה. צא מפה, אני רוצה וצריכה רק שקט כרגע. אין לי כוח לשום דבר.״ אמרתי בחוסר סבלנות. טעיתי שחשבתי שאני יכולה להתעמת מולם, כי אני לא יכולה, לפחות לא עדיין.

״נועה, אני לא הולך לשום מקום, בלעדייך.״ ליר הבהיר לי מילה במילה בעדינות רבה, ההערה שזרקתי עוד קודם גרמה לו להיראות מבולבל מאוד, תהיתי מה כבר אמרתי שהפך אותו להיות כה שקט?

אם לא היינו במצב הזה, הייתי מנחשת שהוא אולי מנסה לומר לי משהו, אך לא יודע איך.

״ליר, אבל למה?״ אמרתי כשאני מרגישה שאני מתחילה להישבר, ניסיתי עד עכשיו בכל כוחותיי להחזיק את עצמי ולשמור על העשתונות, אבל מרגע לרגע אני נשברת.

״כי לא ישנו כל הלילה מרוב פאקינג דאגה אליך. יצאנו לא בסדר, את צודקת. את צודקת בכל מה שתגידי. אבל תחזרי כבר הביתה לעזאזל. תתעמתי איתנו, תריבי איתנו, תזרקי עלינו דברים מבחינתי, אבל אל תברחי. לעולם אל תברחי, את יודעת איך גרמת לנו להרגיש? כאילו יצא לנו הלב מהמקום. פחדנו שקרה לך משהו, משהו רע, שחטפו אותך אפילו. את לא יכולה להחליט שאת מנתקת את הטלפון ולא מעדכנת לפחות שאת חיה, את יכולה לא לדבר איתנו ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה עד שתרגעי ותרגישי טוב יותר, אבל עד אז, בואי הביתה כבר.״ הוא אמר בטון מפוחד ודואג נורא, היה גם כעס בדבריו.