אהבה היא חולשה

פרק 29

אני מסתכלת על המכוניות ההרוסות, מחפשת סימן שהרודף שאני אכן כאן, אך לא רואה דבר. "אני כאן" צעקתי, מנסה לקבל תגובה כלשהי. אני כבר כמעט מתייאשת, אך צליל מתכתי הנשמט אל האדמה מהדהד. דמי קופא ונשימתי נעתקת. זה אמיתי, זה קורה. אני לוקחת צעד קדימה אל הרעש, לוקח לי כמה שניות להבחין בעשן היוצא מאחורי מכונית אדומה.

התחלתי ללכת בעקבות העשן, שולפת את האקדח עד שאני מגיעה אל מקור העשן. אני מביטה באש הדולקת בתוך פח קטן ממתכת. אולי זה צירוף מקרים? אני שואלת את עצמי כשאני לא מבינה מה קורה סביבי. לקחתי כמה צעדים נוספים אל האש, מביטה פנימה ומשתנקת בבהלה. "מה זה אומר?!" צרחתי שוב, מביטה בתמונות חצויות. הופעתי בכולן, אך נראה שחתכו אותם באמצע, כאילו יש חלק נוסף לכל תמונה. הסתכלתי סביבי, מחפשת סימן נוסף, לא חושבת על כמה אני מפחדת כרגע.

אני יודעת שהוא רוצה להרוג אותי, אבל מה האינטרס שלו לשרוף תמונות שלי. ברגע אחד הבחנתי לפתע במעטפה חומה המודבקת על הרכב האדום. לקחתי אותה בזהירות, פותחת ומוציאה את מה שהיה בפנים. "החצי השני של התמונות" לחשתי לעצמי. תמונה אחת הייתה של אמי, עם סימן של מטרה על ראשה. השני היה של פול עם סימן זהה. השלישי של מארי, קונור ושריל, שוב עם אותו הסימון. בכל התמונות האלה הייתי איתם, כנראה בגלל זה הוא חתך אותי מהתמונות. התמונה האחרונה הייתה של ריד, מהיום בו הוא נישק אותי בפעם הראשונה. חיפשתי תמונה נוספת, של אבי, אך לא הייתה שום תמונה. לכולם היה סימן על ראשם, לא קשה להבחין באיום מאחורי התמונות האלה, אבל למה שיטרח לעשות את זה במקום לסיים את העבודה עכשיו?

אני עומדת מולו, לבד למה הוא לא עושה שום דבר? "פחדן" קראתי בכעס, מקווה שזה יעורר משהו. התנשפתי בכעס, צופה באדים היוצאים מפי. לקחתי את התמונות והכנסתי אותן בחזרה לשקית, קופצת בבהלה כשצלצול נשמע מתוך הרכב. דמי מתחמם מהבהלה האוחזת בי. אני מסתכלת פנימה ורואה טלפון קטן. במקום מספר רשום "תעני" ואני מבינה שזה בשבילי. השחלתי את ידי אל חלון הרכב השבור, מוציאה את הטלפון ועונה.

אני שומעת נשימות, אך אף אחד לא פוצה את פיו עדיין. "תסתובבי" קול ממוחשב אומר באיום. אני מתנשפת באימה ומסתובבת במהירות כשהאקדח מופנה קדימה, ושם הוא עומד, בברדס שחור המכסה את פניו כמעט לגמרי. "חשבת שאת קראת לנו?" הוא שואל וצוחק בלעג. לנו? הוא אמר לנו? אני רועדת ומכוונת אליו את האקדח, אך לא נראה שאכפת לו. הוא עומד רחוק מספיק כדי שלא אשמע את קולו האמיתי וסביר להניח שאם הייתי יורה, הייתי מפספסת.

"שיחקת לידיים שלנו" הוא פוצה את פיו שוב ואני מסובבת את פניי לצידי הימני, מבחינה בדמות נוספת לבושה באופן זהה, אך קטנה יותר. אם הייתי צריכה לנחש הייתי מניחה שזאת בחורה. הם שניים? מה לעזאזל קורה כאן "הסתכלת למטה?" הוא שואל ולמרות המרחק אני יכולה להישבע שראיתי את חיוכו. הבטתי מטה, לא מבינה על מה הוא מדבר, עד שהזזתי את רגלי, מבינה שהאדמה רטובה. "מה אתם רוצים ממני?" צרחתי, דמעות נקוות בקצה עיניי וגופי רועד מפחד וקור. אני מבינה שאני לכודה במלכודת שאני בעצמי ייצרתי ובליבי נפרדת מהעולם.