אהבה היא חולשה

פרק 2

אמי, אבי ואני התיישבנו בסלון מחכים. אבי הביט בנו, מנסה לדבר אך סוגר את פיו כל פעם וחושב לעוד כמה שניות. "ניק, מה כל כך חשוב לספר לנו בזמן כזה? ניסו לפגוע בבת שלנו, חייב להתקשר למשטרה, יש פושע שמסתובב בשכונה שלנו!" היא הפכה לנסערת עם כל מילה שיצאה מפיה. "אבא, בבקשה פשוט תדבר" ביקשתי, יודעת שהסיבה היחידה שהוא כינס אותנו כך היא שהמקרה הזה קשור למה שהוא רוצה לספר לנו.

"לא חשבתי שאצטרך לספר את זה בצורה פתאומית שכזאת, זה משהו שאני כבר שנים רוצה לספר ובכל פעם דחיתי אותו בתירוץ שאני מגן עליכן." הוא התחיל לדבר ואני ואמי נשארנו מבולבלות, מחכות שימשיך לפני שנגיב. "מה שקרה הערב הבהיר לי שאני לא יכול להסתיר את זה יותר. אני יודע שזה ישמע הזוי וכנראה לא יהיה לכן קל לעכל, אבל אני.. אני לא סוכן נסיעות." הוא עוצר לרגע ומביט בנו. אני לא חושבת שהבנתי, אם כבר אני רק מבולבלת יותר. "על מה אתה מדבר ניק" אמי שואלת בחשד, והוא פותח את פיו שוב.

"מה שאני מספר לכן עכשיו זה משהו שהסתרתי במשך שנים כדי להגן עליכן, ואתן לא יכולות לספר לאיש. לא לחברים, לא לפול אמה, לא להורים שלך לורן ולא לאף אחד." הוא מבהיר וזה רק מפחיד אותי יותר מרגע לרגע. "תגיד את זה כבר" אני לוחשת, מביטה ישירות אל עיניו. "אני עובד בסוכנות הביון המרכזית" הוא מוציא את המילים מפיו ואמי מתחילה לצחוק. "זאת בדיחה" היא קובעת ונעמדת על רגליה והוא אחריה. "אתה סוכן סי. אי. איי?" אני שואלת, כמעט לא מאמינה שאני מוציאה את המילים האלה מפי.

"מהרגע שהכרנו, אתה שיקרת במשך כל כך הרבה שנים? כל הנסיעות לחו"ל, כל ה"נפילות" שלך שנגרמו ממאה סיבות שונות, כל הלילות שלא היית כאן" אמי מתחילה להבין וזה רק נהיה גרוע יותר. "אני רציתי לספר לכן אבל זה לא כזה פשוט, אני מתעסק עם אנשים מסוכנים ואסור לי לדבר על זה, אלה רמות סיווג שלא מאפשרות לי לגלות את הזהות שלי כדי לא לסכן אותי וכדי לא לסכן אתכן." הוא מנסה להסביר אבל נראה שאמי לא באמת רוצה להקשיב לו כרגע.

"מה שקרה לי הלילה, זה בגלל העבודה הזאת שלך?" שאלתי, מנסה לא לתת לדמעות לרדת מעיניי. "אני בעצמי לא בטוח עדיין מי אלה היו אבל הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא שמישהו מהעבר שלי גילה את הזהות שלי ושלכן ומנסה להתנקם-" הוא ממשיך לדבר אך אני עוצרת אותו. "כמעט מתתי היום בגללך, כיוונו אלי אקדח, ירו עלי! רדפו אחרי!" התפרצתי בבכי ורצתי משם, אך הוא תפס את ידי מתחנן. "בבקשה תשמעי לי עד הסוף, אני מצטער כל כך על מה שקרה היום, הדבר האחרון שרציתי שיקרה זה שיפגעו בך או באמא שלך, אני אוהב את שתיכן כל כך" הוא מבקש ומנסה להסביר, אך אני רק מושכת את ידי ממנו ורצה לחדרי, דואגת לנעול אחרי לפני שאני קורסת על המיטה בבכי.

איך מגיבים לזה שהכל הופך לשקר, איך אני אמורה להסתכל עליו אחרי שגיליתי שרודפים אחרי ומנסים לפגוע בי בגלל עבודה שהוא בחר עוד מלפני שנולדתי. איך ממשיכים מכאן בכלל? אני מרגישה כאילו אני לא יודעת כלום יותר. הוא שיקר לנו בכל יום עוד מלפני שנולדתי, מי יודע מה עוד היה שקר בחיינו. אני שוכבת בחדרי, שומעת את הצעקות של אמי ואת ההסברים הקטועים שהוא מנסה לספר, אבל כרגע שום דבר מזה לא מספיק. אנחנו חיות בתוך סיפור כיסוי? העבודה שלו הייתה סיפור כיסוי במשך יותר מ18 שנה איך אפשר לשקר למשפחה שלך במשך כל כך הרבה זמן?

ובכל זאת עם כמה שאני רותחת שלא סיפר לנו כלום מזה במשך כל השנים חלק ממני מתפללת שהלילה הזה היה נמחק, שלא היו מנסים לפגוע בי ושלא הייתי יודעת שהוא שיקר לנו, שהוא שיקר לי. כל המחשבות שלי קופצות לראשי בו זמנית ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, אני עוצמת את עיניי מתפללת להרדם ולגלות בבוקר שהכל היה חלום. העייפות מתחילה לערפל אותי לאט לאט וגם את מחשבותיי, עד שאני שוקעת בשינה עמוקה.

עיניי נפקחות בבהלה למשמע השעון המעורר, מעולם לא קמתי כך כששמעתי את השעון אבל הרגשתי נסערת. ראשי כאב מהבכי של אתמול ואפילו לשנייה לא הצלחתי לחשוב שהכל באמת היה חלום, ידעתי שהכל אמיתי, יותר מתמיד. דפיקה על הדלת הסיתה את תשומת ליבי וקמתי על רגליי, פותחת את הדלת ומביטה באימי. עיניה נפוחות, כנראה מבכי ועיגולים שחורים של חוסר שינה מכסים את שקעי עיניה.

"איך את מרגישה?" היא שאלה, יודעת את התשובה. "כאילו שיקרו לי כל החיים ועכשיו רודפים אחרי אנשים שמנסים להרוג אותי" אני מפרטת וחוזרת לשבת על מיטתי. "המחשבה הזאת לא עזבה אותי לרגע, שכמעט איבדתי אותך, שזה היה כל כך קרוב. לא ישנתי כל הלילה, צעקתי וצרחתי עליו במשך שעות עד שלא היה לי כוחות יותר והוא הסביר לי, הכל, אני עדיין לא מבינה כל כך הרבה דברים אבל הוא ענה על כל שאלה שלי, הוא שיקר, נכון ולי בעצמי יקח זמן לסלוח ולהבין מי הוא ומה בדיוק קורה פה, אבל מה שאני יודעת זה שהוא אוהב אותנו, את הילדה היקרה שלו והוא יעשה הכל כדי להגן עלייך" היא מניחה את ידה על ידי ואני משפילה את עיניי.

"אני לא יודעת איך להתייחס אליו, אני לא יודעת איפה להתחיל, אני לא מוכנה לשינוי כזה, אני רוצה את החיים הרגילים והפשוטים שלי בחזרה, אני רוצה להילחץ מזה שאני מאחרת בבוקר, אני רוצה שהמורה ינזוף בי ,אני רוצה לשבת עם החברים שלי בקפיטריה וללכת לפול או מארי אחרי הלימודים, אני לא רוצה להתמודד עם שקרים, סכנות ואקדחים." אני כבר לא טורחת לעצור את דמעותיי והן זולגות ללא הפסקה. "אני יודעת, גם אני רוצה את זה בשבילך והייתי שמחה לחזור למה שהיה לפני הלילה הזה, אבל אנחנו לא יכולות, קורה כאן הרבה יותר ממה שאפשר להסביר אבל צריך להסתגל ולהבין שאנחנו באמת בסכנה. אבא שלך קיבל אישור, אנחנו ניסע ללאנגלי, אבא אומר שהסוכנות נמצאת שם והוא יסבירו ויעזרו לנו בהכל.

"לאנגלי? אני לא נוסעת לשום מקום, אני לא נכנסת למקום הזה, אין לי מה לחפש שם, אני לא בחרתי בזה, הוא בחר בזה והוא צריך להתמודד עם זה בעצמו" אני מטיחה וקמה על רגליי, נכנסת לחדר האמבטיה וסוגרת אחרי את הדלת, מתחילה להתארגן כרגיל, כמו כל בוקר. "זאת לא בדיחה אמה! ניסו לפגוע בך אתמול, אנחנו לא יכולות להישאר כאן, זה מסוכן!" היא קוראת מבעד לדלת ואני מנענעת בראשי כאילו היא יכולה לראות אותי. "אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני הולכת לבית הספר, יש לי עבודה בכימיה להגיש שלא סיימתי בכלל, אני צריכה להמציא תירוץ או לנסות לסיים אותה לפני, יש לי יותר מידי דברים לעשות" אני משכנעת אותה או את עצמי?

אני יוצאת מחדר האמבטיה ומביטה בפניה של אמי, היא יודעת מה אני מרגישה, היא עוברת את אותו הדבר עכשיו. "אנחנו נלך לשם, נקבל כמה תשובות והסברים על המצב שאנחנו נמצאים בו ואחרי זה ננסה להבין את השאר, אוקי?" היא שואלת ומחבקת אותי ואני מהנהנת, מבינה שאין ברירה אחרת.

אני מתלבשת בלי לחשוב יותר מידי, לוקחת את הדברים שלי ויורדת למטה. אבי עומד לצד אמי ונראה גם הוא כמי שעבר לילה ארוך. "אני באמת לא יודע מה לומר אמה" הוא מתחיל וצועד צעד לקראתי. "אל תאמר כלום, בבקשה" התרחקתי ועקפתי אותו, יוצאת מהבית, לא מוכנה למה שראיתי לאחר מכן.