המשכתי להכות בשק בחוזקה, לא מקשיבה לקולו של ריד שאומר לי לעצור, עד שידו מחזיקה בזרועי. "זה מספיק" הוא הבהיר במבטו, עדיין לא עוזב את ידי. הבטתי בעיניו, מתנשפת ורועדת ממאמץ, אך לא מזיזה את עיניי. "אני יודע שאת נסערת אחרי היום, אבל את יותר חזקה ממה שאת חושבת" הוא אומר בשקט, מפתיע אותי במילים שלא חשבתי שיצאו מפיו. "ולא רק פיזית" הוא מוסיף ומרפה מידי, עדיין לא מתרחק לגמרי. השפלתי את מבטי אל הרצפה, חושבת על דבריו ומקווה שהוא צודק. בפעם הראשונה מאז שהתחילו לרדוף אחרי, נשברתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את הפחד שחשתי, את התחושה הנוראית שמשהו רע יכול לקרות לי בכל רגע.
אף אחד מאתנו לא יודע אם המרדף הזה יסתיים במוות, שלי או של אחד מהאנשים שאני אוהבת. ואם זה לא מספיק גרוע, אני אפילו לא יכולה לדבר על זה. אני צריכה לשקר ולהתחמק מהחברים שלי, מהחבר שלי שרק מוכיח בכל פעם מחדש כמה הוא אוהב אותי ואני בתמורה לא מפסיקה לחשוב על ריד שכנראה מחכה לרגע שיסיים את המשימה ויוכל להיפטר ממני. אני מרגישה כל כך הרבה רגשות בו זמנית, אני חושבת על כל כך הרבה דברים והכי גרוע זה שאני מנסה להתכחש כמעט לכולם, לפחד, לריד, לשקריו של אבי ולעובדה שהחיים שניסיתי לאחוז בהם חזק כל כך, השתנו.
"אתה היחיד שחושב ככה" נשכתי את שפתי, מחזירה את מבטי אליו ונתקלת במבט כועס. "איך את רוצה שמישהו אחר יחשוב ככה אם את בעצמך לא מאמינה בזה?" הוא נזף בי. "אני מנסה-" "תנסי חזק יותר" הוא קטע אותי בכעס, לא מסביר למה הוא מגיב בצורה כזאת, מה אכפת לו מה אני מרגישה או אם אני מאמינה בעצמי או לא?
"זה לא קל" הרצנתי, מנסה להסביר לו שמעבר לעובדה שנפשית אני עומדת להתרסק, הגוף שלי חלש, אני לעולם לא אצליח להגן על עצמי. "זה לא קל כי את חושבת שאין לך שום דרך להתמודד עם הסכנה בעצמך, מה שנכון. לפחות עד שתחליטי לשנות את זה" ריד קבע, לא מוותר לי בקלות. "איך בדיוק?" שאלתי, לא מאמינה שיש דרך לשנות את זה. "תתאמני, תחזקי את עצמך. זה אולי לא ישפר הכל, אבל זה יעזור לך לא להרגיש חסרת תועלת כשאת בסכנה" הוא אמר ברצינות ויכולתי לראות את הכנות בעיניו.
אני חושבת לרגע, יודעת שזאת לא הסיבה היחידה לסערה המתחוללת בתוכי, אבל מבינה שאין לי מה להפסיד. בנוסף, אני לא יכולה להגיד לריד שאני משתגעת מהעובדה שהוא קרוב אלי. "אז אני אמורה להמשיך להכות את השק?" שאלתי, מאשרת שאני מוכנה והכעס מתפוגג מפניו ומוחלף במבט נחוש. "אמרת שאת מעדיפה אותי בתור השק, לא?" הוא שואל עם שעשוע בקולו ומתכופף להרים כריות אגרוף.
ריד שם את הכריות על ידיו, סוגר אותם בעזרת שיניו ונעמד מולי כשידיו באוויר. "קדימה" הוא הכווין בראשו לכיוון ידיו, מסמן לי להתחיל להכות. אגרפתי את ידיי, נעמדת כמו שהסביר לי זמן קצר לפני כן והכיתי בכריות, אחת אחרי השנייה. השתמשתי בחלק גדול מכוחי ושריריי כבר כאבו, אבל היה בזה משהו כל כך משחרר. "מהר יותר" "ותשמרי על הראש" הוא קרא, מכה בראשי עם הכרית המחוברת לידו. הרמתי את ידיי גבוהה יותר, מול פניי, מרוכזת במטרה שלי, במיוחד כשהמטרה היא ריד.
זמן רב עבר מאז שהתחלנו להתאמן, אך הפעם זה לא עבר כעינויי. לא רציתי להפסיק, אך ריד קבע שזה מספיק להיום. הוא הסביר, הדגים ועודד אותי להמשיך ואני יכולה להישבע שראיתי קמצוץ של הנאה בפניו. הוא השתמש בכל הזדמנות שיש לו כדי להכות בי עם כרית האגרוף, מזהיר אותי לשמור על פניי, או סתם נהנה לראות אותי מועדת לאחור. נראה שאנחנו יכולים להתווכח ולעקוץ אחד את השנייה במשך שעות, אבל כשאני צריכה עזרה או סתם חיזוק, הוא חושף את הצד הזה בו, זה שמתעקש להאמין בי, זה ששומר עלי ומזכיר לי שלא ייתן לאף אחד לפגוע בי. אנחנו לא מכירים זמן רב אבל הוא הוכיח את עצמו בכל אחת מהפעמים מאז נפגשנו בפעם הראשונה.
"חשבתי שאת שונאת ספורט" ריד העיר בדרכנו הביתה, שואפים את האוויר הקר של אחר הצהריים. "גם אני חשבתי ככה" גיחכתי, לא מאמינה שאחרי כל התלונות שלי לפני, אחרי ותוך כדיי שיעורי הספורט המייאשים, מצאתי את עצמי נהנית מזה. "אני מקווה שזה לא ישתנה כשהכאב של מחר יגיע" ריד זרק כדרך אגב, מוריד את החיוך מפניי. "שכחתי מזה לגמרי. אני לא חושבת שאצליח לקום מהמיטה" מתחתי את ידיי, מרגישה את דקירות הכאב שעומדות לאמלל אותי מחר בבוקר.
"את תשרדי" הוא לחש בשעשוע עם חצי חיוך, נעצר מולי כשאנחנו מגיעים אל דלת ביתי. "אתה רוצה להיכנס לשתות משהו?" אני מציעה, מפתיעה את ריד ואת עצמי. "אמה?" קול מוכר נשמע מאחוריי ואני מסתובבת בחדות. "שריל" חייכתי, לא בטוחה מה היא עושה כאן. "ניסיתי להתקשר, אבל את לא עונה" היא מסבירה ואני נזכרת שהשארתי אותו בבית כשיצאתי עם ריד. "מי זה?" היא שואלת לבסוף, לאחר מבטים רבים. "אני פיטר, המאמן האישי של אמה" הוא מציג את עצמו עם חיוך כובש. "לא ידעתי שיש לך מאמן אישי. נעים מאוד, אני שריל" היא לוחצת את ידו עם חיוך מוקסם המתנוסס על פנייה. "כן, זה חדש" אני מסבירה בהיסוס, לא בטוחה שאני אוהבת את המבט המהופנט של שריל. הדבר האחרון שחסר לי הוא ששריל תתעניין בריד.
"לא אמרת לי למה באת" קטעתי את לחיצת היד הארוכה, מכריחה את שריל להביט בי ולא בריד. "חשבתי שנוכל ללכת לסרט" היא מסבירה. "גם אתה מוזמן, פיטר" היא מוסיפה ועיניי כמעט יוצאות מחוריהן, הבחורה הזאת לא אמתית. "אני לא חושבת שיש לפיטר זמן, נכון?" אני מסתובבת להביט בו ומסמנת לו במבטי לסרב להצעה. "האמת שאני פנוי לגמרי, אני אשמח להצטרף" ריד מסכים והצבע אוזל מפניי. מה הוא עושה? למה הוא הסכים? שמישהו יהרוג אותי וזהו.
****
מה אתן אומרות
פרק נוסף?
YOU ARE READING
אהבה היא חולשה
Romanceהייתי בטוחה שחיי היו מושלמים, אך זה היה לפני שהכרתי אותו. חשבתי שהכל השתנה כשגיליתי שאדם מסתורי החל לרדוף אחרי ולאיים על חיי, אך עולמי התהפך כשגבר קר, ציני וחסר רגשות נבחר לשמור על חיי במטרה לתפוס את הרודף שלי. אך התאהבתי בסוכן הקר שהמשימה הייתה הכ...
