אהבה היא חולשה

פרק 17

  הבוקר עבר בשקט שציפיתי לו וגם בכאבים מייסרים המזכירים לי את האימון של אתמול. הוריי התנהגו כרגיל, משחקים את תפקידם בצורה מושלמת או מתחמקים מהמצב האמיתי? התשובה לא הייתה ברורה לגמרי, אך עם כל מה שעבר עלי לא מצאתי את זה חשוב במיוחד. חשבתי בדרך לבית הספר, תוהה מדוע הרודף שלי לא מותיר שום סימן לאמי. במסר הראשון הוא אמר שיש שניי קורבנות, אני ואמי. או לפחות ככה חשבתי, אך נראה שהוא שינה את דעתו.

משהו במחשבה הזאת הקל עליי. ידעתי שאמי לא עוברת מה שאני צריכה לעבור, אבל היה בי את החלק הזה, הקול הקטן שלוחש לי שהיא רק הבאה בתור. אולי הוא מחכה לסיים איתי ולעבור אליה? אולי הוא מתכנן משהו גדול יותר? אי אפשר לדעת מה עובר בראש המעוות שלו וזה בדיוק מה שהפחיד אותי.

הגעתי לכיתתי, הולכת באיטיות כדי לא להרגיש את שריריי התפוסים ומתיישבת בכיסא שלי. "איך היה האימון?" פול מגיח מאחוריי ומניח נשיקה על לחיי. "קשה" עניתי, יודעת שהוא שואל יותר על ריד מאשר על האימון עצמו. "הבנתי משריל שהלכתם לסרט" הוא אומר ואני מתכוונת להסביר, אך מארי נדחפת בינינו. "שמעתי שיש לך מאמן אישי לוהט במיוחד" היא מביטה בי בסקרנות, לא שמה לב אל פול הזועם מאחוריה. אך מה שמעסיק אותי זה בעיקר הפה הגדול של שריל. מתי היא הספיקה לספר לכולם על ריד?

"שריל תמיד מגזימה" התחמקתי, זוכה למבט לא מרוצה ממארי. "אני מניחה שאצטרך לבדוק את זה בעצמי" היא קבעה, משאירה אותי ללא מילים. זה בדיוק מה שרציתי למנוע, המפגש בין מארי לריד, במיוחד אחרי אתמול בלילה. משהו שאמרתי או עשיתי גרם לו להשתנות ברגע והבחור הקשוח והמעצבן שהכרתי ביום הראשון חזר. "לא הבנתי מה מלהיב בבחור הזה" פול מלמל לעצמו, כועס שאנחנו בכלל מדברות עליו.

"זה בדיוק מה שאני רוצה לגלות" מארי קרצה לנו, חוזרת למקום שלה ומותירה את ריד במחשבותיי. כעסתי על עצמי שהוא בראש שלי גם עכשיו, גם אחרי ההתנהגות המגעילה שלו. אני לא רגילה ליחס כזה. יכול להיות שאני מפונקת, יכול להיות שלא פגשתי מספיק אנשים או שלא חוויתי מספיק חוויות, אבל אני לא מצליחה להתרגל לגישה שלו כלפיי. הוא מכעיס אותי ומשגע אותי בכל הזדמנות שיש לו. אני לא מצליחה להבין אותו ואני עוד יותר לא מצליחה להבין את הבלבול שאני חשה.

"נהנית איתו?" פול שאל בשקט כשהמורה נכנסה. "כל הגוף שלי כואב" התחמקתי, מותחת את ידיי. "זה לא מה ששאלתי" הוא הרצין. "אמה, שקט" גברת לונג העירה, מצילה אותי משאלתו של פול. שאר השיעור עבר באיטיות עם מבטים לא ברורים מפול והסברים בלתי פוסקים של גברת לונג. השתדלתי להתרכז בגברת לונג, מעסיקה את עצמי כדי לא להתמודד עם פול.

השיעור נגמר ופול קיפל את חפציו במהירות, לא מתייחס אלי יותר. "אתה כועס עלי?" שאלתי, יודעת את התשובה לפי מבטו. "אני אמור לכעוס אמה?" הוא שואל בכנות ועיניו משקפות את זעמו. "התאמנת עם הבחור הזה במשך שעות, למרות שאת שונאת את זה ואחרי זה הלכת איתו לסרט, בלילה בלי לטרוח לעדכן אותי בכלל" הוא רוטן ואני בולעת את רוקי בכבדות, יודעת שהוא צודק. "האימונים האישיים הם לא ההחלטה שלי, זאת החלטה של ההורים שלי ושריל היא זאת שהזמינה אותו לסרט" הגנתי על עצמי, מנחמת את עצמי בכך שזאת אמת למחצה.