הבטתי בשמים דרך חלון הראווה הגדול, לא יכולתי לראות יותר מידי בגלל המרחק שאבי דאג לשמור ממנו למקרה שמשהו יקרה. אני עדיין לא רגילה להיות דרוכה וזהירה עם כל צעד שאני עושה, אני צריכה עוד קצת זמן להסתגל לזה.
"אם כבר יש לנו קצת זמן להעביר יחד, למה שלא נדבר עלינו? כמשפחה" אבי חתך את השקט ששרר בינינו. בעבר, שהיה לפני עשרים וארבע שעות, לא הייתי מוותרת על דקה אחת שיש לי עם המשפחה שלי. לדבר, לצחוק, לחבק ובעיקר להיות כמה שיותר קרובה אליהם, בעיקר לאבי שלא תמיד היה בבית.
עכשיו כשאני מבינה למה, קשה לי להביט בו באותה צורה. הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו, בלי ספק, אבל אם הוא אוהב אותנו כל כך, אותי, איך הוא יכל לשקר לנו בכל יום, להיות כל כך אנוכי ולסכן את חייו בלי חרטה שהוא ישאיר מאחוריו משפחה הרוסה.
"אני חושבת שזה רעיון גרוע כמעט כמו להצמיד לי את הבחור הנפוח הזה" הגבתי בעוקצנות שלא אופיינית לי. אני לא כזאת, אני לא מתחצפת להורי, אני לא מדבר לא יפה או ממרה את פיהם, לא ככה גידלו אותי, ועדיין אני לא מצליחה לשלוט בכעס שלי שמדבר בשמי. "אמה, אנחנו נהיה חייבים לדבר על זה בסופו של דבר" אמי התערבה והניחה את ידה על ידי. "טוב, אני חושבת שעדיין לא הגענו ל'בסופו של דבר'" משכתי את ידי וקמתי על רגליי. "לאן את הולכת?" אבי נדרך ונאנחתי בייאוש כשנזכרתי שאפילו לשירותים אני לא יכולה ללכת בכזאת קלות. "לשירותים. הטלפון שלי אצלי, אל תדאגו" הרגעתי אותם והם הנהנו, מאפשרים לי ללכת.
נכנסתי אל חדר השירותים, מביטה בהשתקפות שלי במראה וכועסת שזה מה שאני רואה, בחורה חלשה וקטנה שלא יכולה לעשות כלום לבדה. תמיד פול היה קורא לי 'הבחורה הקטנה והשברירית שלי' ומעולם לא ראיתי את כמשהו פוגע, עד עכשיו. אני אולי לא חזקה פיזית ואין לי ממש מסת שריר גבוהה, ואם לומר את האמת אפילו את הג'וק שמצאתי בחדרי בשבוע שעבר לא הרגתי בעצמי, הייתי חייבת לקרוא לאבי, אבל אני לא שברירית, אני לא רוצה להיות ואני לא מוכנה להיות.
פתחתי את ברז המים, שוטפת את פניי עם המים הכי קרים שיש ומעירה את עצמי מעט. לאחר כמה שניות בהן ייבשתי ושטפתי את פניי הצלחתי להבין שהשקעים השחורים מתחת לעיניי יעלמו רק בעזרת שינה, או מייקאפ אבל אני בהחלט מעדיפה ללכת על האפשרות הראשונה. התכוונתי כבר לצאת כשמשהו תפס את עיניי, על אחת הדלתות של השירותים היה כתוב משהו, זה לא שאני לא רגילה לוונדליזם על דלתות וקירות של שירותים, אבל זה לא היה כתוב בטוש או עט, זה היה כתוב באודם.
מטרה אחת
שניי קורבנות
עשרות הרוגים
וסבל אינסופי
צמרמורת עברה בגופי כשקראתי את הרשימה. אני לא נוטה להיות חשדנית במיוחד אבל זה יהיה אידיוט להתעלם מההקשר של זה אלינו. מה הסיכוי שדבר כזה יהיה כתוב באודם על הדלת של השירותים בדיוק כשאני נכנסתי אליהם? אם המנקה היה נכנס לפה לפניי הוא בוודאות היא מוחק את זה וזה אומר שזה נכתב שניות ספורות לפני שנכנסתי. המחשבה האחרונה העירה אותי, גורמת לי לרוץ משם כמה שיותר מהר במחשבה שהאדם שרודף אחרי יכל להיות מאחורי הדלת הזאת.
YOU ARE READING
אהבה היא חולשה
Romanceהייתי בטוחה שחיי היו מושלמים, אך זה היה לפני שהכרתי אותו. חשבתי שהכל השתנה כשגיליתי שאדם מסתורי החל לרדוף אחרי ולאיים על חיי, אך עולמי התהפך כשגבר קר, ציני וחסר רגשות נבחר לשמור על חיי במטרה לתפוס את הרודף שלי. אך התאהבתי בסוכן הקר שהמשימה הייתה הכ...
