מכוניתו של פול עמדה מולי כשפול נשען עליה עם ידיים משולבות. "אמה, ניסיתי להתקשר אלייך כל כך הרבה פעמים, שמעתי הבוקר משריל שמשהו קרה אתמול כשהלכת מהבית שלי" הוא אומר והדלת נפתחת, הוריי יוצאים מהבית, מביטים בי ומנענעים בראשם, מסמנים לי שאני לא יכולה לספר כלום לאף אחד. עוד שקר לאוסף, והפעם שקר שלי.
"אני הפלתי את הטלפון אתמול בדרך הביתה באמצע שיחה עם שריל, הוא לא ממש בסדר עכשיו, בגלל זה לא קיבלתי שיחות ממך" שיקרתי, לא ממש מביטה בעיניו. "אני מבין. אני שמח שזה רק זה, דאגתי, חשבתי שמשהו רע קרה לך." הוא מחייך ומחבק אותי. "אני מניח שנשארת לעשות את העבודה כל הלילה, העיניים שלך ממש אדומות, גם שכחת את התיק שלך, את ממש מעופפת" הוא צחק ואני ניסיתי לא להראות לגמרי כאילו אני משקרת, למרות שזה בדיוק מה שעשיתי.
"אני לא אבוא היום, אנחנו הולכים לבקר קרובי משפחה מחוץ לעיר, אני לא יודעת מתי אחזור, אבל אני אתקשר אלייך" ניסיתי לחייך והנחתי נשיקה קטנה על שפתיו לפני שהסתובבתי ללכת עם משפחתי למקום שמעולם לא חשבתי שאראה, לפחות לא מבפנים. נכנסנו אל הרכב והתחלנו לנסוע, פול נכנס לרכב שלו, הוא היה נראה מבולבל, אני לא בטוחה אם הוא קנה את זה בכלל.
הבטתי בדרך העוברת במהירות, מנסה לא לחשוב ולמלא את ראשי ופשוט להרגע. אני לא בטוחה כמה זמן עבר מהנסיעה שלנו אבל כשהרכב עוצר מול מבנה גדול אני מאבדת את נשימתי. "עוד לא מאוחר להגיד שזאת בדיחה ולהסתובב הביתה" קראתי והתפללתי לנס. "זאת לא בדיחה אמה, את צריכה לקחת ברצינות מה שקורה פה" אבי אומר ואני מביטה בו בבוז מוחלט, הוא הסיבה שאנחנו במצב הזה בכלל.
יצאנו מהרכב, מתקדמים אל המבנה, הוא לא היה מאיים כמו שחשבתי ומשני צידו היו פרחים יפים ומטופחים, מוקפים בדשא והמבנה עצמו היה רחב מאוד כשכניסתו מעוטרת בחצי עיגול וחלונות זכוכית גבוהים. עוד לפני שנכנסנו פנימה יצאה אישה הנראית בשנות החמישים בחייה, היא לבשה חצאית עיפרון בצבע שחור וג'קט רשמי תואם ומתחת חולצה לבנה מכופתרת ושערה שהיה אסוף בצורה מושלמת הלחיץ אותי. הכל פה באמת אמיתי, אנחנו באמת במטה הסי אי איי ומישהי שנראית כמי שיצאה מסרט עומדת מולנו ועומדת להחליט איך נמשיך את חיינו.
"אני שמחה שהגעתם בשלום, תיכנסו בבקשה" היא אומרת עם חיוך קל ורשמי, מסמנת לנו בידיה להתקדם אל הדלת. "טלפונים וחפצים אישיים" היא אומרת לפתע ומרימה סלסלה קטנה, מחכה שנמסור לידיה את חפצינו. "אני לא נותנת את הטלפון שלי" התגוננתי והיא הרימה את מבטה אל אבי ולאחר מכן בחזרה אלי. "הכל יוחזר ברגע שתצאו מכאן, זה רק לצורך בטיחות" היא מסבירה ואמי מניחה את ידה על כתפי, מוסרת את חפציה ומחכה שאעשה כמוה.
"אמה, בבקשה אל תעשי דברים קשים יותר" אבי דיבר הפעם וכעס התחיל לחלחל בי. הוצאתי את הטלפון, הארנק וכל מה שהיה לי בכיסים וזרקתי אל תוך הסלסלה, לא מרוצה משום חלק בחיי בשעות האחרונות. "בואו אחרי" האישה אומרת ומתחילה ללכת. הלכנו בכל מיני מסדרונות ופניות עד שהגענו לדלת עץ הצבועה בשחור. היא פתחה את הדלת, מגלה לפנינו חדר ריק וקטן למדיי ובו שולחן שמצדו האחד שלושה כיסאות ומצדו השני כיסא אחד. "היכנסו בבקשה" היא יותר פקדה מבקשה ועשינו כדבריה, מתיישבים בכיסאות וכצפוי היא התיישבה מולנו.
YOU ARE READING
אהבה היא חולשה
Romanceהייתי בטוחה שחיי היו מושלמים, אך זה היה לפני שהכרתי אותו. חשבתי שהכל השתנה כשגיליתי שאדם מסתורי החל לרדוף אחרי ולאיים על חיי, אך עולמי התהפך כשגבר קר, ציני וחסר רגשות נבחר לשמור על חיי במטרה לתפוס את הרודף שלי. אך התאהבתי בסוכן הקר שהמשימה הייתה הכ...
