"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

חלק ללא כותרת 111

הערת הכותב:

אם לא תהיה תשובה אם אני מסייפלר או לא, לא יהיה המשך. אחרת זה סיפור שלי, לא פאנפיק.  וזה ממש לא. זה פאנפיק לסדרה ' להתבגר ' של גלילה רון פדר עמית ואני לא רוצה לסייפלר. אז תענו. כנ"ל לדיעות על הכתיבה וכל זה. ואתם עוד מתפלאים למה אני עוזב את ווטפד.

פרק 6

הפרק:

כעבור חודש וחצי של הכנת שיעורי בית לניצה כדי שזה יראה אמין וקפיצה במרכז קניות, חזרתי לבית הספר במבט נחוש. אפילו לא פחדתי מתהל. בשיעור מדעים ישבנו יחד. בניסויי שהיה, צחקנו והרענו עם כולם. "איזה יופי," אמרה גאיה לידי בשביעות רצון וכתבה במחברת מהלוח. עשיתי כמוהה. כשנגמר השיעור, אני ותהל הלכנו יחד בשביל ארוך שהיה בו גם נהר מולו.

חייכנו אחת לשנייה והחזקנו ידיים ללא הרף והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים הרבה. "ביי," אמרתי ותהל הנהנה וחזרתי לכיתה בדילוגים. "מישהי נראית מאושרת," ניצה אמרה בשילוב ידיים ליד הלוקרים. נעצרתי בבת אחת, ואז נזכרתי בתוכנית. חייכתי מיד חיוך מאולץ, שהפך לאמיתי כשניצה נראתה מבולבלת ממנו.

"כן," אישרתי, והתחלתי גם בתוכנית. "אני באמת מאושרת. יודעת למה, ניצה?" היא חרקה שיניים והשיער שלה התפצפץ מרוב חשמל סטטי. "לא." היא אמרה תוך כדי. גיחכתי גיחוך מאולץ, כי באמת עדיין פחדתי ממנה. בכל זאת, עכשיו הייתי לבד עדיין. התחלתי להתרחק. "כי," אמרתי לאט, כדי שניצה תתפוס כל מילה, "הייתי עם תהל. ואני מאוהבת בה. וזה בסדר גמור. אנחנו במאה העשרים ואחת. למעשה, מי שלא בסדר כאן, זאת את, ניצה שמיצה." ניצה קפאה. "את העזת - " "כן, היא העיזה," נשמע קול קפוא חדש נשי אומר מאחוריי. רציתי לצהול, אבל התאפקתי.

ניצה האדימה כולה. אורית המורה לספרות הייתה מאחוריי במבט רציני וקר כמו אנטרטיקה. "ואת העזת, לתת לה שיעורי בית שלא בצדק וכשאת לא מורה." "אבל איך - " ניצה גמגמה. שלפתי מכשיר הקלטה קטן מהכיס שלי וניצה נראתה עכשיו כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר.

"חודשיים," אורית נהמה. "חודשיים של התאכזרות, התעללות בנפש של ילדה. את הולכת להיענש, ניצה דותן." דותן? עכשיו באמת פרצתי בצחוק מתגלגל. לניצה יש שני שמות פרטיים? אורית חייכה אליי. "ואת הולכת לקבל פיצויי ופרס. בואו איתי." והלכנו לחדר מורים, אני בדילוגים וניצה ברטינות.