"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

ועוד וואנשוט סולאנג'לו (כמו שחברה שלי קראה לזה)

פרק 190 של הספר!

ה' ישמור.

שברתי שיא לעצמי בכמויות הפרקים.

ומחר יום השואה,(וגם היום) וזה יום מאוד חשוב עבורי, כי אני נצר לניצולי שואה משני הצדדים.

והפרק:

וואנשוט סולאנג'לו

מיקום: בטרטרוס

שם הפרק: עוד ניחוש שלי איך סולאנג'לו התחילו/יתחילו

ניקו בחן אותו, כאילו מנסה להחליט אם להאמין לוויל או לא. לבסוף הוא נאנח וסידר את רגליו לתנוחה נוחה יותר בישיבה שלו. "אני מקווה שאתה צודק. אני פשוט...לפעמים אני לא יודע מה לחשוב. ג'ייסון אמר לי..." הנה זה. הנה שוב. ג'ייסון אמר וג'ייסון אמר. וויל הניח יד על כתפו של החבר שלו בעדינות. "ניקו, אתה לעולם לא תצליח להתגבר על ג'ייסון אם כל הזמן תחשוב עליו. אתה צריך להעסיק את עצמך." הוא אמר לו ברוך. ניקו הסתכל עליו במטושטש. ואז עיניו היפות נפערו.

"מה - להתגבר - אני מעולם לא אהבתי את ג'ייסון! לא ככה! פשוט - פשוט אני - " גמגם ניקו. הוא הסמיק גם, כאילו שקלט על מה הוא מדבר. הוא כחכח בגרונו. זה מה שוויל העריץ תמיד בניקו. את היכולת שלו לקום במהירות כזאת שוב על הרגליים. "לא על זה דיברת, נכון, סולאס?" ניקו אמר במבוכה לא אופיינית. וויל צחק וגיחך וחיבק אותו. הוא נישק אותו על המצח ואז בהה בו בדאגה. הוא בער מחום. הוא רעד וצמרמורות חולי עברו בו. הוא נראה על סף עילפון מרוב תשישות. הוא נשען על וויל ועיניו רפרפו גם לפעמים. הוא השתעל ורעד ומלמל לעצמו גם לפעמים דברים באיטלקית שוויל לא הבין, אבל הוא שמע לפעמים את השמות ביאנקה וג'ייסון, והתכווץ. וויל קילל את עצמו על זה שלא שם לב לזה קודם לכן. ניקו היה חייב מרפא - הבעיה הייתה שהם היו עמוק בטרטרוס. הוא התרכז בו.

"ניקו," הוא אמר ברכות והסתכל ישר לתוך עיניו. ניקו כמעט נרדם. "מממ?" הוא מלמל בישנוניות. "תישן עליי." וויל אמר. ניקו בהה בו. הוא בלע. וויל הנהן אליו בעידוד. "זה בסדר." הוא הבטיח. ניקו זז באי נחת. לבסוף הוא נרדם על כתפו. וויל חייך. הוא שיחק בשיערו של ניקו. הוא חשב שהוא חמוד כשהוא ישן עליו ככה ונוחר עליו נחירות קלות וממלמל לפעמים מתוך דמדומים. וויל חיכה. לבסוף גם הוא נרדם. הוא התעורר וניקו עדיין ישן. זיעה נטפה בפניו - זיעת חולי. וויל זיהה.

לפחות נראה שהוא נשם יותר טוב ונראה שאין לו סיוטים. הוא כבר הפסיק למלמל. נראה שהוא ישן עמוק. וויל הנהן לעצמו וקם והביט סביב בזהירות, תוך שהוא שומר על ניקו. לבסוף ניקו התעורר ופקח עיניים במאמץ. "מוזר. זכרתי את עצמי עליך. מה אתה עושה, סולאס?" הוא שאל אותו וקם במאמץ. וויל גיחך, גם אם הסמיק מעט, ועזר לו לקום על רגליו. ניקו נאנק ונשאר לשבת. וויל עבר לישיבה ובהה בו וחייך אליו. "אהבת להיות עליי? ולא קורה כלום. משעמם לי." זה נפלט לו. הוא הסמיק כמו אש. ניקו גם. "אני, אממ, לא אמרתי..שאהבתי.." ניקו גמגם. וויל אילץ את עצמו לחייך. "אבל גם שלא אהבתי..זאת אומרת.." ניקו מיהר להוסיף והסתכל עליו בדאגה ושיחק בידיו.

וויל צחק. ניקו נראה נעלב. "זה בסדר. הכל בסדר. אז נהנית עליי. לא קרה כלום! לאן ממשיכים מכאן, אדון האופל?" וויל חייך ונישק את ניקו אוטומטית על לחי ימין. ניקו נרתע. הוא בהה בו בהלם מוחלט. הוא מיהר למחות את הלחי הימנית שלו. "אתה...אתה נישקת אותי כרגע?" נראה שניקו על סף הקאה. וויל לא ענה. הוא לא ממש ידע מה לענות. לבסוף ניקו נרעד. "הייתי צריך לנחש. אתה אוהב אותי. כי אתה כמוני." וויל עדיין לא ידע מה לענות. היום הזה הלך ונהיה מוזר מרגע לרגע. ניקו הסתכל עליו במאמץ. הוא נראה חולה בקדחת.

"בסדר." הוא אמר במאמץ. נראה שקשה לו לדבר. הוא נרעד שוב והחזיק את הבטן שלו. לבסוף הוא קרס. וויל נבהל ותפס אותו. ניקו בער מחום. וויל יבב. "גם אני אוהב אותך." ניקו מלמל מתוך דמדומים. וויל לא ידע אם זה אמיתי או לא, אבל הוא היה חייב תחילה לרפא את ניקו. הוא ניסה. הוא התרכז. אור יצא מגופו ועבר אל ניקו. כמה מפלצות בהו בהם בתדהמה - היה ברור שהן מעולם לא ראו משהו טוב כזה. זכרונות שטפו לפתע את וויל - זכרונות שלא היו שלו.

ניקו היה בן ארבע, והוא בדיוק הלך עם אימו בעוד סוף שבוע איטליה. הוא חייך. השמש נצצה מעליהם. אמא הייתה יפה לאור השמש. החליפה שהוא לבש הייתה נקייה. אימו חייכה מעליו כל הזמן. אביו היה עם אחותו. הגרמנים הפסיקו להפציץ להיום. זה היה יום יפה. אימו צחקה. "על מה אתה חושב, ניקולס?" היא שאלה אותו בחיוך ואחזה בידו. ניקו בהה בה. מריה די אנג'לו הייתה לבושה חליפה עם כפפות תחרה שהלמו אותה. שיערה היה אסוף כפקעת עם גומיה. ניקו בהה באימו. היה לה החיוך של אחותו ועיניו שלו. ניקולס - כך אימו קראה לו ביום טוב, או רע, תלויי מתי. ניקו חייך לאימו. "שום דבר. סתם חשבתי על היום היפה הזה. אז מה את אומרת, שנמשיך בטיול?" ניקו שאל אותה וחיבק אותה.

אימו בהתה באופק. מישהו התקרב - גבר. ניקו הסתובב בעניין. זה היה אביו. הוא מיהר אליהם עם אחותו. ביאנקה רצה אליו וחיבקה אותו. ניקו נאנק. הוא שנא חיבוקים ומגע פיזי. "ניקו! היינו בארמון! אתה לא תאמין! ארמון!" ביאנקה התנשפה ושתתה מים. אביהם הניח יד בקוצר רוח על כתפה. "ארמון אמיתי!" ביאנקה הוסיפה, כאילו חששה שלא הבהירה את עצמה די הצורך. ניקו חייך. הוא לא האמין לה ולו לרגע. זה לא היה הגיוני ולא נורמלי פשוט שהיא תבקר בארמון. הוא גיחך. ביאנקה נשפה. "ילדים," אמר האדס.

"למה שלא תלכו לשחק סביב הארמון? נשוב ונתראה עוד מעט." תחושה איומה שטפה את ניקו למילים האלה. ככה תמיד קרה לפני שמישהו מת. הוא הסתובב בעיניים דומעות. "ניקו," מריה התחילה להגיד ברוך. היא אכשהו ידעה תמיד על תחושתיו, מה שעורר בו תחושת בהלה. הוא מיהר להתעשת. "כן. אני בסדר. נלך לשחק." הוא אמר בקול צרוד. הוא הסתכל על אימו, ורצה לצעוק. "תפסיק עם זה." וויל שמע לפתע קול כועס, והתבלבל לגמרי. הוא אחז בידו של ניקו, וזה בהה בו בכעס. "אה," אמר וויל בקול צרוד. ניקו הקיא בצד. "מה ראית?" ניקו שאל בכבדות אחר כך. וויל התבלבל. לרגע חשב שניקו שואל אותו על החזיונות, אבל ניקו עוד לא ידע עליהם. ואז הוא הבין שהוא שואל אותו על המפלצות בזמן שהוא ישן. "המון מפלצות, אבל הן לא עשו לנו כלום," אמר וויל, וליבו נצבט. הוא חשב על המשפחה החמה והאוהבת שניקו איבד. ניקו הנהן עכשיו במצח מקומט. הוא השתעל. וויל חיבק אותו. "אני עייף." מלמל ניקו בתוכו. וויל הנהן. בקושי הוא לא פרץ בבכי. "אז תנוח. אני אשמור עליך." הוא אמר. ניקו מיד עצם עיניים ונרדם עליו, הפעם בלי למחות. וויל ליטף אותו. נראה שזה מרגיע אותו. הוא אפילו חייך חיוך דק מתוך שינה. גופו נרפה. וויל חייך.