"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

קרעקרעאקרעקעאקרעא

הערת הכותבת:

אוקיי, אז רציתי הפעם לדייק ממש ממש ממש ממש וכמה שאני יכולה לסגנון הכתיבה של ריק בוואנשוט שלי. ואני גם בדיוק במרתון שלו, אז אני מקווה שזה עזר. אז... כן. תגובות הארות הערות ודיונים(באופן מתורבת כמובן) וכוכבים יתקבלו בברכה⭐⭐⭐⭐🥰🥰🥰🥰 ואני אעשה לוואנשוט הזה המשך כנראה. יש פה ספויילר לגורלו של אפולו החמישי. קחו את זה בחשבון

הוואנשוט:

נק' מבט: ניקו

וויל וניקו הלכו בשתיקה נבוכה במחנה. לפתע נשמעה יללה חזקה וארוכה מאוד של גברת אולירי. לפי ההד הארוך של הצליל נשמע שהיא נמצאה עמוק ביער, ובצרות. ניקו שלף אוטומטית את החרב שלו מנדנה. אין מצב שהוא נוטש את הכלבה שלהם. אבל וויל לידו נראה לחוץ והתחיל לאכול את מחרוזת החרוזים שלו. ניקו חשב שזה דוחה. אבל על טעם ועל ריח אין על מה להתווכח. "היא כלבה גדולה עם כוחות כמעט כמו שלך. בוא נישאר במחנה." וויל התחנן, אבל ניקו משך בכתפיו ורץ ליער. "לעזעזל איתך, די אנג'לו," הוא שמע את וויל ממלמל שנייה לפני שהתחיל לרוץ איתו בעצבים בולטים. "גברת אולירי?" ניקו אמר עם חרב קדימה ליתר ביטחון. וויל הגיע אליו עכשיו מתנשף מהריצה ומיוזע. עיניו של ניקו נעצרו על העיניים הכחולות שלו לרגע, אבל הוא הכריח את עצמו להסיט את מבטו בפנים בוערות. הוא התרכז שוב בגברת אולירי. היא אמורה להיות פה. אז למה הוא לא רואה אותה?

"ניקו," וויל אמר בייאוש בסופו של דבר וכעבור כדקה, "מה אתה עושה? מה אתה מחפש? או את מי?" וויל שאל בקול עייף ותשוש מההליכה. ניקו הסתכל עליו והפה שלו התייבש כמעט מיד בבת אחת. עיניים כחולות וצלולות הסתכלו עליו בתחינה לא אופיינית להן. הגוף השזוף של וויל היה ממש לידו, מצמרר אותו לגמרי. השיער הבלונדיני של בן האפולו נראה מושלם באור השמש שקרן ישר מעליו. ניקו טלטל את ראשו במהירות והרגיש שהוא מסמיק לצערו. הלב שלו דפק בפראות כאילו שפספס מדרגה בלי סיבה נראית לעין. הוא מיהר לכחכח בגרונו.

 "אנחנו בכניסה למנהרה. ואנחנו מחפשים את גברת אולירי, כי היא הלכה לאיבוד." מיד אחרי שסיים לדבר, ניקו שלח מבט זועף לוויל, שהמשיך להסתכל עליו במבט מתחנן מסכן. "לוּ הייתי יכול לבצע מסע צללים אליה, הכל היה קל יותר. אבל לאאא. מר ' פתק מרופא ' חייב להרוס את הכל ולעקב את מסע החיפושים שלנו בעקבות הבכי של גברת אולירי ולהרוס את הכל!" אם ניקו לא הזה עכשיו, הלחיים של וויל הסמיקו עכשיו כמו מיץ אוכמניות שהשתקף בכוס לאור השמש.(הערת הכותבת:לול.)

"אני מעקב?! אני מציל אותך מלהפוך לשלולית של חושך ומלהגיע לממלכה המיותרת של אבא שלך לפני הגיל המתאים, די אנג'לו! אתה צריך לכרוע ברך ולהודות לי!" וויל רתח גם. שניהם הסתכלו אחד על השני בכעס. "אין בעיה," ניקו אמר בקול קודר. הוא שלף את החרב שלו והתחיל ללכת בכעס לאורך המנהרה החשוכה. להפתעתו וויל רץ בעקבותיו. "חכה לי!" וויל אמר. ניקו צחק ללא הומור ולא עצר. "למה? אני הולך להפוך לשלולית של חושך ולהציל את הכלבה שלנו. אתה שונא את זה, לא?" ניקו שנא את עצמו על המילים האלה, אבל הן פשוט יצאו ממנו ברגע שוויל סולאס שוב היה מולו, מתנשף ומתנשם מהריצה שלו וקורן קצת, כי היה חשוך. "אני לא התכוונתי ככה," וויל אמר בקול שקט. ניקו הזעיף פנים. לרגע היה שקט והוא מצא את עצמו בוחן את וויל מכל הכיוונים האפשריים. וויל חייך בהיסוס עכשיו. "אני מצטער," אמר וויל. "גברת אולירי חשובה לנו. נכון. אבל גם אתה חשוב לי, ו - " אבל הלחיים של וויל הסמיקו נוראות שוב והוא השתתק. הלב של ניקו פעם בכוח. המילים ' אבל גם אתה חשוב לי ' הדהדו לו במוח. 

" ' וֶ ' מה?" ניקו שאל  בקול גבוה מהרגיל ולפני שיתחרט. וויל נשם נשימה רדודה במבט מושפל לאדמה. "אני אוהב אותך." וויל אמר בשקט. וויל נישק את ניקו עכשיו, וניקו קפא לגמרי. הוא היה צריך להתאמץ ממש כדי שלא לגרום לאדמה לרעוד ולזומבים להופיע. כעבור חצי דקה, אולי חצי שנה, וויל התנתק ממנו וחייך חיוך מבוייש. ניקו היה המום. "בוא נמשיך," וויל אמר אחרי שגברת אולירי יללה שוב. ניקו פשוט התחיל ללכת אחריו, כשהוא עדיין המום לגמרי. המוח שלו השתתק. וויל אחז בידו מתישהו וניקו לא התלונן. מתישהו וויל שרק בהתפעלות. "אתה לא תאמין, ניקו! תסתכל!" וויל אמר בהתלהבות יוצאת דופן בשבילו. ניקו הרים מבט במאמץ לראשונה מזה המון זמן ומיד חייך חיוך רחב.

 ליד גברת אולירי היה כלב שחור נוסף, שנהם עליהם כשהגיעו. ניקו ידע מיד שהוא בן לפי זה שמול הבטן של גברת אולירי שלושה גורי כלבי שאול ינקו בלהט. "אני לא מאמין," ניקו אמר, ולא ידע בעצמו אם הוא מתכוון יותר לנשיקה שלהם שהתרחשה מקודם או לגורים ולבעלה של גברת אולירי. הוא לא הסתכל על וויל כשהלך להכיר את המשפחה החדשה. 

וויל מיהר לטפל ולאושש את גברת אולירי מההמלטה ומההריון שלה וניקו צחק. "אני לא מאמין." הוא אמר שוב, מרגיש מטופש מרגע לרגע. וויל קם אליו וחבט בכתפו כשסיים לאושש את הכלבה הענקית וכשבעלה ליקק אותה בדאגה. "לֶמָה אתה לא מאמין, די אנג'לו?" הוא שאל את ניקו בחיבה. ניקו התקרב אליו בהיסוס, הלב שלו פועם שוב בכוח. "לזה." הקול שלו התרכך הפעם והוא נישק את וויל.