למחרת התיישבתי כבר בפארק של העיר ונאנחתי. עשיתי שיעורים באנגלית לניצה ואז לי. "יש המון שיעורים," מלמלתי. "אהמ," ניצה המהמה בזמן שהייתה בפלאפון שלה בקבוצת הוואצאפ של השכבה, ואז יצאה ממנה ושיחקה איזה משחק בפלאפון.
"אולי תוותרי לי?" קיוויתי לרגע. ניצה חייכה לאופק, שם ילדים וילדים דתיים(בכל זאת, ירושליים) שיחקו בגן שעשועים בחדווה בשמש של אחרי הצהריים כשההורים שלהם שומרים עליהם בישיבה בספסלים ובצעקות או בקימות באנחות כדי לעזור להם ואז חוזרים לחברים המבוגרים שלהם ומדברים שוב וחוזר חלילה.
תהיתי בעקבות זה איך דין הרגיש פתאום כל הזמן הזה, להיות בארון, בעיר דתית, ואם החוויה שלו הייתה דומה לשלי, ופתאום עלה לי רעיון מבריק. "את צודקת," הפטרתי, כאילו באדישות, במוטיבציה שבאה ממנו, וחזרתי לעשות את השיעורים שלה על הדפים ואז את שלי במחברת האנגלית האדומה שלי. ניצה שמיצה תעתיק את "שלה" למחברת אחר כך את מה שאני כתבתי בדפים כדי שלא יגלו שזה לא הכתב שלה. כשסיימתי את של שתינו, קמתי עם הדברים שלי, כולל התיק, כי זה היה אחרי בית הספר. "הנה לך," אמרתי. ניצה הנהנה בשביעות רצון. הלכתי משם במהירות ובלב דופק מהתוכנית שלי.
בבית, אחרי ארוחת צהריים חמה מנחמת ומקלחת רותחת, כתבתי לדין מהקבוצת וואצאפ של השכבה. הוא תמיד חייך אליי בחיבה כשעבר לידי לפני שהוא עזב למעלה אדומים, אז הייתה לי הרגשה טובה לגביי הרעיון שלי. התכסיתי בשמיכה, נשמתי עמוק, חשבתי על תהל וכתבתי לו. ' היי, דין, זאת הדס, מירושליים, אתה זוכר אותי? מהשכבה המטורללת שלנו...' חייכתי כשכתבתי ' מטורללת.' דין מיד התחבר וענה. ' היי. הדס! יואו, מה נשמע. מה קורה בשכבה? בטח נופר שוב עשתה משהו.' צחקתי. אתם רואים? הוא חמוד.
עדכנתי אותו בנופר ובכל הסיפור שלה עם בנימין. הוא היה המום ושלח סמיילי המום. ' אני לא מאמין!' הוא כתב. צחקתי וכתבתי לו ' האירוניה.' בגיחוך. דין שלח סמיילי צוחק ביחד עם סמיילי נבוך. ' אגב, מזל טוב על החבר ועל היציאה מהארון,' מיהרתי לכתוב לפני שאני אתחרט על הרעיון שלי וכדי לנתב את השיחה שלנו לכיוון שרציתי. דין שלח לי עכשיו סמיילי נבוך שוב, אבל הפעם ביחד עם סמיילי שכוכב בצבע כחול יוצא לו מכל עין. 'הוא חמוד, נכון?' דין כתב. גוש נתקע לי בגרון. התקרבנו לתוכנית שלי.
הנהנתי, ואז נזכרתי שאני מתכתבת. 'בהחלט,' השבתי. 'יש לך טעם טוב.' הוספתי. דין שלח סמיילי צוחק ונבוך. ' לשלוח לך תמונות שלו? חכי.' והוא מפציץ אותי בהמון תמונות שלהם ביחד, בכל מיני מקומות בישראל: בבר, בפארק, במסעדות, בים, בפיקניק על דשא, בפיקניק בים, בתוך המים בים, במכונית של מאור כשהם אחוזים ידיים והמקל סלפי מצלם, ובכל פעם בשעה אחרת במהלך היום. שרקתי בשקט בהתפעלות. ' חתיך,' כתבתי, ודין שולח סמיילי שמרוצה מעצמו.
' אז מה קורה,' הוא כותב לי כשאני שותקת, כי שקעתי במחשבות ובציפור שחורה שעפה בשמיים לרגע. בלעתי את הטעם המר שעלה לי בפה אחר כך. ' יש מצב שאני יכולה להתקשר אליך?' כתבתי. דין לא עונה, מיד מתקשר, ואנחנו מדברים, ומתכננים את הנקמה שלנו בניצה לאט לאט ובשלבים אחרי שהסברתי לו הכל בקול רועד ובבכי.
ולכם אני יכולה להגיד, ולדין אני אומרת את זה גם בסוף השיחה, (ההורים שלי עוד הין עוד בעבודה בזמן הזה, ואח שלי הקטן בבית הספר היסודי, אז הבית שלי ריק ואני יכולה לדבר בחופשיות) שדין נהיה בן אדם מדהים, ובכלל לא עצמו, או שהוא נהיה דווקא הוא עצמו, כי הרי עכשיו הוא יצא מהארון, גם לכולנו בשכבה, וכשאני מחמיאה לו על זה בסוף השיחה הארוכה והמתישה הוא שולח לי שוב סמיילי נבוך וכותב: ' תודה.'
YOU ARE READING
"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי
Aventura("וואן" "שוט"- קטע קצר אחד למי שלא יודע) (הסברתי כי אני נותנת לקרוא את הספרים שלי גם לא לתולעי ספרים אלא לפשוט חברים שלי...) כאן אני אכתוב פריקות, כשתהיה לי השראה, וסתם רעיונות לסיפורים שאולי בעתיד אני אכניס או אהפוך אותם לספר ופאנפיקים לספרים שוני...
