"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

וואנשוט מקורי שלי שאולי יהפוך לספר מתישהו

אבל באתר אחר כי כאן נגמרה לי ההגבלת ספרים

אשמח שתגידו לי מה דעתכם!

הדרקון המסתורי

פרק 1

ענבר

ההקדמה

הלכתי ביער, (ברגליים שלי הנעולות נעלי עור טובות וחמות לגשם) כשאני רומס בדרכי היטב עלי סתיו רכים. סביבי הציפורים צייצו עוד בהתאוששות מהגשם שזה עתה ירד. יצאתי זה עתה מהבית שלי, בעל גגות הרעפים, עם תיק גב בצבע כחול. בידיי הייתה מפה בצבע בז'. חיפשתי משהו. כיתתי הייתה בבית הספר. אני הייתי עסוק בלהימלט מדרקון רב עוצמה. זה לא היה הוגן.

הלכתי בעצבים עכשיו עם הפרח האדום בידי. הפרח המדבר שיציל את כולם. זה היה מגוחך לגמרי מה שסיפרו להם. אבל הפרח הזה היה אמור למנוע מהדרקון להרוג אותי בעודי בחיים. ככה לפחות קיווינו. הלכתי עכשיו ושקעתי במחשבות על העבר.

פרק 2

ג'וי

הלכתי בכיתה ושקעתי במחשבות. אמור היה להיות לנו מבחן בקרוב. מבחן קשה. מזל שהיה לי את ענבר, שהיה גם התלמיד הכי חכם בכיתה, ללמוד איתו, אחרת בחיים לא הייתי עוברת. עכשיו צפיתי בו אוכל בהנאה ברורה את הסנדוויץ' וקורא בספר. אני וענבר היינו תולעי ספרים, ניגוד גמור לחברתינו השלישית, רוז, ששנאה ספרים והייתה מכורה לסרטים. יחד היינו ' חבורת הטמטום המוחלט ' , כמו שקראנו לעצמינו, שעמדה לסיים י"ב ולעלות לאוניברסיטה לשנה א' בשנה הבאה. עכשיו, למעשה, לא הייתי בכיתת בית ספר שלי. הייתי באוניברסיטה, בהכנה לשנה א', ביום סיור, מול מחשב מכובה עם הספרים מולי. הייתי אמורה לקרוא בהם. אז למה לא קראתי בהם? כי א', ענבר היה חתיך נורא בעיניי, וב', הם היו כבדים ומשעממים נורא. הם היו בנושא אומנות, ההיסטורה של האומנות, תולדות האומנות. כי זה מה שבחרתי ללמוד, ואהבתי ללמוד, אבל עכשיו כבר נמאס לי, והחלטתי לצאת להפסקה. החלטתי שזה הגיע לי, כי כבר הגעתי לחצי מהספר, וכל זה רק בשיעור אחד, כתולעת ספרים בדרך כלל. את ענבר ואת רוז הכרתי רק הבוקר, אבל היה ברור שנהיה החברים הכי טובים אם כולנו נתקבל. ענבר חלם ללמוד רפואה. רוז חלמה ללמוד להיות מורה למדעים. יחד נוכל להיות צוות. אם רק אעבור את המבחן...

החזרתי את המבט לספר שקראתי בו עכשיו - נשארו לי חוץ ממנו רק עוד ספר אחד, כי הכינו אותנו כבר שבוע לפני. חזרתי לקרוא ברצון יותר על סוגי בניינים שעוצבו כל אחד בסגגון שונה בעמוד שבו הייתי בו. עד שענבר העיף אליי נייר וחייך אליי אחר כך כשהרמתי לו מבט זועם. "מישהי כאן חנונית. בואי נצא לטייל ולפגוש גם את רוז." הוא אמר. "אני הכי חנונית שיש," אמרתי כשסגרתי את הספר והשארתי אותו על השולחן ולקחתי רק את בקבוק המים שלי איתי ואת הפלאפון שלי הכנסתי לכיס השוורצ'ט שלבשתי, כי היה תחילת אוקטובר, אז היה קריר. "אני תולעת ספרים, להזכירך." "אה, כן? להזכירך, גם אני תולעת ספרים. אני מוכן להתערב שאני חנון יותר ממך. ויודע יותר ציטוטים ממך." גלגלתי עיניים. "מה שתגיד. בוא נראה אותך, מר גאון ספרים. ' מצנפת המיון אני, זאת כולם יודעים - " התחלתי להגיד, ואז הנהנתי אליו. " - ' אך מה אם המיון עצמו הוא שגורר תככים? ' " ענבר השלים את הציטוט מתחילת ' הארי פוטר ' 5 באופן מושלם ומעצבן בסוף שלו. או איפושהו. העמדתי פנים שאני חושבת בזמן שהלכנו לקפטריה. " ' חכמה בלי גבולות - ' " אמרתי. "- ' היא אוצר לדורות,' וזה המשפט של לונה לאבגוד, מריינבנקלו," הוא הוסיף. "והקראש שלי." הוא אמר בטון חולמני עכשיו. החטפתי לו עם הכסף שלי. "בוא כבר. הבנתי." אמרתי ביובש והוא צחק בדרך. חיבקתי את רוז כשנפגשנו. כמו שמה, היא אוהבת לצבוע את שיערה לסגול. היא קרואה ' רוז ' על שם סבתא שלה.