כוכבים ואני ממשיך!
הפרק:
נק' מבט: ניקו
ניקו חזר לבית הספר. הוא ניסה ללמוד, אבל האמת היא שהוא פשוט בהה בחומר בהיסטוריה. זואי הגניבה אליו מבט מהמחשב של הכיתה, בזמן שעשתה בו משהו. כשהיא ראתה אותו מסתכל עליה בשאלה היא מיהרה להחזיר את המבט למחשב ולהתעסק בו שוב. היא גם זמזמה לעצמה מנגינה, אבל ניקו לא זיהה אותה בכלל, אז היה ברור לו שהיא המציאה אותה בו במקום ושזה רמז בשבילו שהם ידברו אחר כך. הבטן שלו התהפכה בעצבנות. זואי הגניבה אליו שוב מבט אחר כך, אבל ניקו הזעיף אליה פנים, מבט שהפחיד את רוב האנשים. זואי רק חזרה להסתכל במחשב בחיוך. כשהשיעור נגמר, השבח לאל, ניקו מיהר לארוז, אבל בעיקר כדי להתחמק מזואי.
הוא כבר נגע בידית של הדלת עם התיק עליו, היו עוד עשרים דקות להסעה שלו הביתה, אבל זואי סימנה לו בידה להתקרב אליה במבט רציני מפחיד. ניקו ידע שהיא רשמה לעצמה את המבט המפחיד שלו, והוא ניגש אליה בעצבנות. זה עניין אחד להפחיד תלמידים או אפילו את תומר. זה עניין אחר לגמרי להפחיד את המורה שלך. בטח כשאתה ידוע כתלמיד וכאדם טוב. ניקו הסתכל עליה בשאלה. זואי סימנה לו לבוא איתה לשבת מולה בשולחן המורה שלה, וניקו עשה זאת בעצבנות הולכת וגוברת. הוא התייישב עם התיק.
זואי ליטפה את ידו במבט רך יותר. "אתה בסדר, חמוד? שמתי לב בזמן האחרון שאתה נורא שקט. אפילו יחסית אליך, זה מפחיד אותי." היא אמרה. ניקו בהה בידיו. "גם דני ומיי מודאגים," זואי המשיכה. "הם אלה שהפנו אליי את העניין. אבל כמובן שגם אני דאגתי. ואני עדיין דואגת. הכל בסדר בבית?" ניקו הרים אליה מבט מופתע. "אני יודעת שאביך - " "הוא גבר טרנס," ניקו אמר בקול צרוד. זואי הנהנה והחזיקה חזק ובעדינות בידו. "אבל כן, הכל בסדר. לא מתנכלים עלינו." הוא אמר. זואי נאנחה. "זה לא אופייני לי, לדבר כמו התלמידים, אבל אנחנו גרים בחור בפריפריה. אם קורה משהו, תגידו לי." זואי אמרה, וחיכתה עד שניקו יהנהן.
"חוץ מזה, רציתי לשאול אם תומר הגיע גם אליך." היא המשיכה. ניקו הסמיק כולו כשחשב גם על עדן. "לא." הוא גמגם בקול צרוד. זואי הרימה גבה שחורה ומסודרת. "ועדן הגיעו אליך?" שאלה. ניקו הסתכל עליה בהפתעה אמיתית עכשיו. לפה שלו הגיע טעם מר כמו רימון מקולקל. "את יודעת על עדן." הוא היסס. זואי הנהנה וליטפה אותו. "כמובן. כך או כך, אני חלק מהשכבה הזאת. וכל המורים יודעים. אנחנו מגינים עליו." ניקו קמץ את הידיים שלו לאגרופים בנקודה הזאת. הלב שלו דפק בכעס. זואי הסתכלה עליו במבט שואל הפעם. "אז אתם לא עושים עבודה טובה כל כך." הוא רטן בשקט. "מדוע?" זואי שאלה. ניקו שתק. הלב שלו דפק בכוח.
זואי ניגבה לו דמעות. ניקו העיף לה את היד. "כלום." הוא גמגם. זואי המשיכה בעקשנות לנגב לו את פניו וללטף אותו. "מה קרה, חמודי? מה מציק לך כל כך בקשר לעדן?" זואי שאלה ברוך. ניקו נאנח. זה הזכיר לו את ארתור. "אני לא יכול." הוא גמגם. "למה לא?" זואי שאלה. ניקו הסתכל בבהלה לדלת. "גם ככה יש שמועות עליי שאני - " הוא פתח, אבל זואי קטע אותו. "הומו? אבל אין פסול בלהיות הומו. זה בסדר גמור לאהוב בנים. אתה יודע, אני ובעלי מסתדרים נהדר." היא חייכה וגיחכה. ניקו קפא. "כן. אולי. פשוט - " הוא רעד. השיניים שלו נקשו. זואי הרצינה. "זה נכון?" אמרה. ניקו ניסה לא להקיא על המורה המסכנה. הוא יבב. "הכל בסדר," זואי אמרה וליטפה אותו שוב. "פשוט - פשוט - ההורים שלי - ו - ו - השכבה - ו - יש לי - אולי - כזה - מישהו - ו - " הוא פרץ בבכי. זואי קמה לחבק אותו. "אני חושב שאני מאוהב בו." הוא בכה. זואי חיבקה אותו חזק. ניקו בכה והוא לא היה מסוגל להפסיק. "אבל הוא בן. ואני אוהב אותו. לא, מאוהב בו. קשות." "זה בסדר," זואי לחשה. ניקו הניד בראשו בחוזקה. "הוא בן. אני.. אני לא רוצה. זה לא בסדר." הוא בכה. זואי חייכה אליו במבט רציני.
"הכל בסדר. וזה בסדר." היא הבטיחה לו. הוא בכה עליה עד שזה נגמר. "ניקו, אני חושבת שאתה פוחד בעיקר מביריונים. ובצדק. גם אני פוחדת מהם. למעשה, רוב העולם פוחד. אבל אני יכולה לעזור לך." היא אמרה. ניקו בהה בה. הוא לא היה מסוגל לדבר. היא עדיין חיבקה אותו. "שמעת פעם על איגי?" היא שאלה אותו ברוך. ניקו הנהן. "בחדשות. באינטרנט." הוא אמר בקול שלא נשמע כמו שלו. הוא נבהל. זואי תפסה לו בידו. בעדינות וליטפה אותו שוב. ניקו רשם לעצמו לתת לה פרס נובל אחר כך. אף אחד לא אמיץ מספיק כדי להתקרב אליו ככה. "אני חושבת שכדאי שתתחיל להיות פעיל שם. זה יעודד אותך. אני חושבת שאתה מרגיש בודד בעניין. בגלל זה בכית ככה." היא ריככה את קולה בסוף המשפט וכמעט נישקה אותו על הלחי. ניקו לא היה מסוגל לזוז. "אני לא רוצה עוד כמוני." הוא אמר בקושי. "אני בקושי מסוגל להתמודד עם עצמי."
זואי צחקה בעדינות. "אולי תגלה שהם לא מפחידים כל כך. ואני חושבת שאפילו אתה מושפע. עדן הפחיד אותך?" היא שאלה. ניקו שתק. זואי בהתה בו. נראה שרעיון עלה בראשה. ניקו התפלל שהיא לא תציע אותו גם בקול רם. "אויי, אלוהים. בשם האל הטוב. זה לא..עדן, נכון? החבר שלך?" היא שאלה בקול צרוד והיא קפאה. ניקו חייך אליה חיוך עגום והניד בראשו. זואי נשמה בהקלה כזאת שישבה לידו שוב. ניקו נבהל והוא תפס בידה. אויי אלוהים, הצילו, היא מבוגרת. זה לא לגילה. "אבל זה היה כמעט," ניקו גילה לה עקב כך. נמאס לו לשמור את זה בבטן. זואי הסתכלה עליו בשאלה. "קרה בינינו...משהו.סוג של נשיקה. ואני חושב שהוא מאוהב בי. ואני אולי גם בו.אבל - " הוא עצר בבעתה כשהוא נזכר שוויל עדיין בארון. זואי כיבדה אותו לשמחתו. היא הנהנה בהבנה. "אז מה אתה אומר על איגי?" היא שאלה אותו כאילו שהם ממשיכים בשיחה הקודמת. ניקו חייך אליה וקם במאמץ לישיבה יותר מכובדת. זואי עזרה לו לשתות מים. "אולי," הוא היסס. זואי הנהנה. היא נישקה אותו על המצח. "ועכשיו לך, שלא תפספס את ההסעה שלך. ואני אגיד להורים שלך לתת לך גשר של חופש לסוף שבוע מחר ומחרתיים." היא אמרה והיא קרצה לו. ניקו קם בבטן מתהפכת, הסתכל עליה ורץ מהכיתה בלב הולם.
YOU ARE READING
"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי
Avventura("וואן" "שוט"- קטע קצר אחד למי שלא יודע) (הסברתי כי אני נותנת לקרוא את הספרים שלי גם לא לתולעי ספרים אלא לפשוט חברים שלי...) כאן אני אכתוב פריקות, כשתהיה לי השראה, וסתם רעיונות לסיפורים שאולי בעתיד אני אכניס או אהפוך אותם לספר ופאנפיקים לספרים שוני...
