"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

הדס

פרק 7

(אני עושה כמו בסדרה)

בזמן שהיועצת של השכבה שלנו דיברה עם ניצה בֶּחדר פרטי ושחסין לקולות מבחוץ (שהיה מיועד לדיבורים עם ההורים גם לפעמים או למבחנים בחדר מורים, ככה שרוב התלמידים הקפידו להדיר רגליים ממנו.), אני ישבתי במבוכה ענקית שאף פעם לא הרגשתי, שזה אומר משהו חברים שלי, כי אני מלכת הפאדיחות.

אם היה שיא גינס לפאדיחות, אני בטוחה שהייתי מנצחת. נו טוב, לפחות הייתי מפורסמת. בכל אופן, ישבתי על ספה רכה וצבעונית וכהה בסגנון הודי(שמצא חן בעיני, אז רשמתי לעצמי לקנות כזאת כשאהיה אמא, בהנחה שמי שאתחתן איתה תסכים.)

שהייתה שם וחיכיתי לאבא שלי איתן שיבוא לאסוף אותי, אחרי שהמזכירה של בית הספר, ליאורה הממושקפת והאישה הגדולה אך עם לב ענק ורחב לא פחות מגופה, התקשרה אליו עם סיפור כיסויי זמני.

הלב שלי קפא כשהיא התקשרה, ובמהלך כל השיחה הקפדתי להסתכל במבוכה על רצפת העץ המזוייף. לא רציתי שידעו עליי כל כך מהר, ועוד לא קרה כלום עם תהל, ובטח שלא המשפחה שלי ואחי הקטן שלומד ביסודי.

"יהיה בסדר," אורית אמרה לי בזמן שהמזכירה לידי סגרה סוף סוף את הטלפון הנייח שלה ואז הקלידה משהו במחשב שלה כהרגלה. "לא נגיד למשפחה שלך כלום עד שתיהיי מוכנה." אורית המשיכה ונתנה לי כוס תה רותחת עם שוקולד חלב על צלחת ברוך והתיישבה לידי והניחה לי יד על הכתף. אני מתה על המורים שלי.

אנחנו לומדים בבית ספר ללקויי למידה שמשולב בבית ספר רגיל, והם כאלו רכים ומתחשבים אבל קשוחים בו זמנית וחלקם אף לקויי למידה בעצמם שבאו לעזור לנו עם שליחות. אז לכן חייכתי במבוכה נוספת, מה שלא חשבתי שאפשרי, כי ידעתי שזה בא לה מהלב, חברים שלי.

"אני רוצה להגיד להם כשאני ארגיש מוכנה," לחשתי עכשיו במאמץ ודמעה זלגה על פניי. ואז עוד אחת, ועוד כמה, עד שנהר כמו שיש בשביל שלי ושל תהל יצא ממני ואורית הרחיקה ממני את האוכל ואת התה והניחה אותו על שולחן המורים וחזרה אליי וליטפה אותי וחיבקה אותי ובגדול התפרקתי עליה. פחדתי כל כך. ולראשונה בחיי הבנתי את הביטויי ' לרעוד מרוב פחד . '

"הכל בסדר. נעשה בדיוק מה שאת תרצי." אורית הבטיחה וקמה, נותנת לי פרטיות ולוקחת את המכשיר הקלטה הקטן ממני אחרי שהיא ביקשה ממני לפני שהיא קמה והולכת לחדר של היועצת והבנתי למה היא ביקשה אותו, אבל זה כבר לא שינה לי. בכיתי על הספה המסכנה (שנראתה כמו משהו שעומד לקרוס גם ככה בכל רגע מרוב יושן) כמו שלא בכיתי בחיים וקיבלתי טישו מהמורה לאנגלית.

בסוף אבא שלי הגיע, ראה את מצבי, הרים אותי כמו ילדה קטנה אליו, הודה ונפרד מהמורים, קיבל תה, שתה ממנו בנימוס, והלכנו. חגרתי באוטו ונסענו הביתה בשתיקה. כעבור חודש וחצי נוסף של טיולים עם תהל ובהיות בהינו שוב אחת בשנייה.

הלב שלי פעם בכוח כזה, שאני אומרת לכם, שבסין שמעו אותו בטח גם. העיניים השחורות של תהל התערבלו בצורה יפה כל כך, שכאילו טבעתי בהן. תהל הסתכלה עליי במבט רך כל כך, שלא שמתי לב שאנחנו עומדות אף אל אף עד שהרגשתי בנשימה שלה.

"אההה!" נרתעתי בבהלה וצעקתי והלכתי אחורה בלב דופק כשהבנתי מה קורה בינינו. הייתי אדומה כמו סלק. לא. קבלו תיקון, חברים שלי. הייתי אדומה כמו עגבנייה. היה לי חם ברגע ההוא כאילו שבדיוק עמדתי בתנור האפייה בבית כשהוא סיים זה עתה לאפות את הבורקס בלי הגלוטן שאהבתי מאוד, ואני אוהבת לעמוד ליד התנור ולצפות בו אופה, אז אני יודעת מה שאני אומרת.

ואני צליאקית. אבל נחזור למה שקרה. תהל משכה אותי עכשיו בידה השמאלית במבט נחוש בחזרה אליה אחר כך אחרי שברחתי, אבל, חברים שלי, תאמינו לי שהיא לא הייתה צריכה לעשות את זה. הלכתי אליה כמו שמגנט הולך למקרר ברגע שהיה שלה נגעה בי. שוב עמדנו קרובות אחת לשנייה, והשפתיים שלנו נפגשו, כעבור כמה שניות נוספות.

אחר כך התחבקנו ארוכות, ובלי לדבר, ואז נשענו על סלע לבן של גיר, שהיה שם מול הנהר הקטן בנוסף לעוד סלעים כמוהו, ואני חשבתי לעצמי, ככה עם הראש שלי שנשען על הכתף הימנית שלה, שֶלָמַה לאנשים יש בעיה בכלל בזוגיות כזאת כמו שלי ושל תהל, שהרי אנחנו בדיוק כמו כולם.

הערת הכותב:

תגובות מוטיבציה חמודות, דיעות שלכם אם יש לכם לזה ויהיה המשך❤❤❤❤🥰