"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

Untitled Part 137

הם עמדו לצאת, אבל וויל נכנס למסעדה במבט נחוש. ניקו מיהר להתיישב שוב. "אמא שלי הגיעה," מליסה אמרה אז למרבה הקלתו של ניקו, והיא קמה, נאנחה באכזבה, נישקה אותו על הלחי, חיבקה אותו והלכה. ' אולי כן יש אלוהים.' ניקו חשב. אחרת מליסה לא הייתה הולכת. לא שניקו היה אדם מאמין. הוא שנא ללכת למקומות קדושה, שכן הם תמיד עוררו בו אי נוחות בגלל מי שהוא. הוא היה אגנוסטי, והוא היה מדבר עם אלוהים מתי שרצה. "היי," וויל אמר לו בקול צרוד כשהגיע אליו אחרי שעיניו הכחולות אורו והוא רץ אליו בשמחה כמעט בדילוגים. ניקו צחקק למחשבה.

הוא הרגיש שהוא מסמיק כשוויל חיבק אותו. הלב שלו האיץ את פעימותיו והוא נשען בתוכו בהקלה ועצם עיניים, נותן לעצמו להירגע. "מי זאת הייתה?" וויל שאל. שיט. ניקו פתח עיניים בתוכו ונרתע בחזרה למושב הרחב. "מליסה," הוא אמר למבט הדורש והנפגע של וויל. "חשבתי שאתה הומו," וויל נעלב. "אני.." ניקו לא הצליח להגיד את המילה הזאת. "אני - כן. אני.. זאת הייתה מליסה..אני מעמיד פנים לשכבה ולהורים שלי ולבית ספר." הוא אמר מיואש. וויל בחן אותו בחשדנות. "למה אתה לא פשוט יוצא מהארון? מליסה נפגעת מזה." הוא אמר. ניקו השפיל את המבט.

"ההורים שלי.." ניקו מלמל לבסוף אחרי מחשבה. "אני לא רוצה לאכזב אותם." הקול שלו נשבר והוא כחכח בגרונו. "אבא שלי הוא טרנס. גבר טרנס. אמא שלי ביסקסואלית." הוא אמר והסתכל עליו. "אז למה שתאכזב אותם? אתה תביא להם גאווה." וויל צחק. ניקו הסמיק. "פשוט הם בטוח רוצים נכדים עכשיו." אמר במבוכה. "אה." וויל אמר והפסיק לצחוק. "אני מכיר את זה." הוא נאנח. ניקו חייך לתוך עיניו וטבע בהן. "רוצה לבוא אליי?" וויל שאל אותו. "שיט," ניקו החוויר. "מה?" וויל עקב אחרי מבטו, ראה לאן הוא הסתכל והחוויר גם מעבר לנמשים שלו. מליסה נראתה שבורה ובהלם ובכעס בחוץ מעבר לחלון.

להפתעתו הגמורה וויל החזיר את מבטו אל ניקו בחיוך. "נראה שתצא מהארון יותר מהר משחשבנו." הוא אמר וקרץ. "מה?" ניקו חרחר. וויל דחף אותו לדלת. "הכסף," נאנק ניקו והרגיש שוויל מחטט בכיסיו. "אני אשלם להם. לך!" ניקו לא חיכה פעמיים. הוא רץ החוצה למליסה, שבינתיים רצה למקום הסודי שלהם בבכי מר וקורע לב. ניקו הגיע אליה ושניהם חיכו שהם ירגעו ממהירות הריצה בהתנשפויות גדולות ובקריסות. "אעלק לא הומו! אמרת שאתה לא הומו!" מליסה רתחה ודחפה אותו. "אני יודע.." ניקו התנשף והסתחרר מעייפות.

"אתה ' יודע ' !" מליסה צחקה צחוק של טירוף ושל שברון לב. "ראו תראו, אנשים! הוא יודע! וזה אמור לרכך אותי!" מליסה פרצה בבכי שוב. ניקו לא ידע מה לומר. "אני לא כועסת עליך," היא בכתה. "אני רק רוצה לדעת למה." ניקו נשם בהקלה והתיישב מולה, מניח לידם את סל הפיקניק הכבד ומשחרר את ידיו. "אני בארון," הוא אמר את האמת. "עכשיו תצא ממנו?" מליסה מחתה עיניים והסתכלה עליו. ניקו בלע רוק. "לאט לאט," הוא הודה. מליסה נאנחה וליטפה אותו. לבסוף היא קמה. "שיהיה לך בהצלחה. הוא בדרך לכאן. אל תדבר איתי בזמן הקרוב עד עוד..חודש." היא אמרה בכבדות ובלי להסתכל עליו. " ' בדרך לכאן ' ?" ניקו חזר אחריה. היא הסתובבה אליו ומשכה באף ורעדה לרגע. ניקו ריחם עליה בכל מאודו. כל זה קורה לה בגלל העולם.

"בהצלחה שיהיה לך." היא אמרה לו ורצה משם ביללות הביתה. ניקו שתק וראה את וויל מגיע אליו בפנים זוהרות, מה שהירח הגביר אליו את הרושם וגרם ללב שלו לעצור. "נו? איך היה?" וויל שאל והניח את שתי ידיו על שתי כתפיו והם רקדו בלי מוזיקה. "זיפת," ניקו רתח. וויל הרצין. "כן. ראיתי. פשוט..נו, אתה יודע, אני אף פעם לא רציני." ניקו צחק בניגוד לרצונו. וויל הרופא. ' לא רציני ' . וויל הסמיק. "אז מה.." הוא גמגם. "זה השלב של הפיוס?" ניקו חייך אליו חיוך רך והישיר אליו את המבט. "טוב, אתה יודע, יש פה סל פיקניק שמחכה, ולא ממש אכלתי מרוב מתח עם מליסה." הוא אמר. הם צחקו בהקלה.

ואז וויל הסתכל עליו וניקו חייך חיוך רחב והם התנשקו ארוכות. לבסוף הם נשכבו בין הצוקים על החול והמשיכו להתנשק בעיניים עצומות. "ארגג," וויל מחה בסוף כשניקו קם בכבדות לסל. הבטן שלו קרקרה במחאה.' קודם אתה לוקח אותי לדייט עם בת!' היא אמרה לו בכעס. ' ואז אתה רץ כשאני ריקה! אני רוצה אוכל ע כ ש י ו! ' זה מה שהיא אמרה. "אני רעב," ניקו מחה והוציא אשכול ענבים, לקח לעצמו חופן ענבים, אכל ואז האכיל את וויל בשאר האשכול מלמעלה כמו בסרטים. וויל ניסה לנגוס והם נפלו לו על הפנים. הם צחקו ואכלו כשהם מחזיקים ידיים. הלב של ניקו התפוצץ מאושר. היה כל כך חם וטוב. "תצטרך להתאמן." ניקו צחק. הם צחקו אכלו ונרדמו, זה לצד זה.