"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

ויולטה

כוכבים ואני  ממשיך! (ברצינות, מה כואב לכםן להצביע לי? לא קיבלתי אפילו כוכב אחד הרבה זמן, וכמעט פרשתי כבר בגלל זה. הייתם רוצים שיתעלמו מהספרים שלכם ככה?)

הפרק:

התעוררתי במיטה רכה כמו עננים, וקמתי במטושטש. "מה.." מלמלתי. החדר התמקד לאט לאט. הכל מסביבי נראה כמו עננים. נבהלתי והתכווצתי לתוך עצמי עקב כך גם והתכסיתי בשמיכה שלי שוב בלב דופק בפחד. נערה הסתכלה עליי במבט רך. תהיתי בלב דופק בפחד מחודש למראה אם היא זו שחטפה אותי קודם ודיברה ככה גם. מצד שני, היא נראתה מבוגרת מדי לקול הצעיר והנשי והמפחיד. אז מה קורה פה? תהיתי בפחד גדול. "אני נעמה," היא אמרה לי. חשבתי לרגע הזויי אחד שלנעמה יש סנפיר של בני ים, אבל מיד ביטלתי את המחשבה הזאת בזה שאני עייפה עדיין והסתכלתי על פניה. "איך קוראים לך, חמודה?" היא שאלה אותי בעדינות וליטפה את פניי.

"אני וָיוֹלֶטָה," מלמלתי ושפשפתי את העיניים שלי ופיזרתי את השיער השטני החום והבהיר שלי אחורה לתחילת היום. הסתכלתי מסביב. "איפה בית הספר?" שאלתי בחשש ובקול צרוד מכמה שהשאלה הזאת הייתה טיפשית, בהתחשב במצבי ובאיפה שהייתי. אולי חטפו אותי למקום עם מסך ירוק? תהיתי. נעמה רכנה אליי עם כוס תה חם ומהביל ומעלה אדים מרוב חום. נרתעתי ממנו. "קודם בואי ננוח קצת, לפני ההסברים, אני חושבת, פיה שלנו." היא אמרה לי במבט רציני. חשבתי שהזיתי את החלק האחרון במשפט. "את נראית חיוורת. מה הפלא, עברו עשרים וארבע שעות ועברת טלטלות רבות מאז הפעם האחרונה שהיית ערה, חמודה. בואי. תשתי." היא אמרה והגישה לי את התה, אבל אני נרתעתי שוב בלב דופק. "אמרו לי לא לאכול דברים מזרים." אמרתי את מה שאמא תמיד אמרה לי. "ו..." בחילה הגיעה אליי לריח התה והמיטה הזרה אז הפסקתי לדבר לרגע בגלל זה כשנשמתי עמוק בניסיון להרגיע את הבטן שלי. "מי את? נעמה?" מלמלתי אחר כך. אולי באמת עברו עשרים וארבע שעות מאז שהייתי בכיתה בבית הספר. ככה תמיד הרגשתי במחלה, אחרי שלא אכלתי הרבה זמן. האישה הכריחה אותי לשתות עכשיו ובלעתי בלית ברירה.

הרגשתי יותר טוב מיד. בהיתי באישה כשאני מתעלמת בפחד מזנב הסנפיר שלה. "אני נעמה, ואני המורה של דון ואדר, שאותם תפגשי הרבה אחר כך, כשתהיו מוכנים לכך." היא אמרה לי בעדינות שבעדינות. "אז את וָיוֹלֶטָה! נכון? גם מלמלת את השם שלך מתוך העילפון שלך כל בזמן. עד היום לא ידענו מי את. רק שאת קיימת ושאת חשובה לנו ולעולם." שתקתי בהלם מוחלט מכך עדיין שהיא יודעת שמי ומזה שהתעלפתי בכלל גם ועוד בפשטות כזאת. זה שיתק אותי. "ברוכה הבאה לארץ הפיות," היא אמרה לי. "תכף תקבלי את המדריכה שלך. אני בטוחה שאת זוכרת אותה מגיל קטן במעורפל." הבטן שלי התערבלה. כשהייתי קטנה, עד גיל שש בערך, באמת הרגשתי כאילו שאני לפעמים עוברת עולם, ותמיד קראתי לו גם ארץ הפיות. המשפחה שלי הייתה בטוחה שזה רק עוד משחק דמיון של ילדים קטנים, ועם הזמן האמנתי להם גם והפסקתי לבקר שם. הסתכלתי על נעמה בפה פעור עכשיו. איך היא יודעת דבר כזה? היא חייכה. "אני בטוחה שאמרו לך דברים לא קלים על זה," היא אמרה לי. נרתעתי ממנה שוב וקמתי לעמידה, מלאת כוחות מחודשים בעקבות זה ששתיתי את רוב התה. "מי את? לאן הבאת אותי? תחזירו אותי הביתה." דרשתי בקול רועד מבכי פתאומי. רציתי לאמא ולאבא ולאחותי. נעמה נשכה שפתיים ויד ימין שלה שלא החזיקה בתה נקמצה לאגרוף ומיד נפתחה שוב ואז שוב נקמצה לאגרוף. לבסוף נעמה נשמה עמוק אחרי אנחה ונעמדה תוך כדי שהיא עוזרת גם לי לקום. "בואי איתי, קטנטונת," היא אמרה לי לבסוף ואחרי רגע של מחשבה במבט מודאג מאוד גם. "החזיקי חזק בגב שלי בשק הקמח ואל תרפי אף פעם." הנהנתי כשאני מפוחדת ומשקשקת ובלב דופק בחוזקה באוזניי עשיתי כדבריה.