"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

ניחוש שלי איך סולאנג'לו התחילו

וויל הרים גבה. "ומה זה היה?" "מה היה מה?" ניקו שאל במהירות ובלב דופק. הוא שילב ידיים רועדות כדי להסתיר את רעד הגוף שלו בדיוק כשגם וויל שילב ידיים. "פרסי. ואנבת'." אם ניקו לא דמיין, כעס התגנב לקול של וויל. "אה," ניקו אמר בפנים בוערות. "כלום. כלומר, ר... רק.... הייתי.... כלומר...." ' קדימה,' הוא חשב בייאוש. " ' היית? ' " וויל אמר בקול שקט. ניקו בלע רוק. העולם הסתחרר לו בצורה מוזרה. "כן," הוא אמר בקול קטן, למרות שהוא לא ידע ממש למה הוא עונה כן. וויל התקרב אליו עכשיו במבט מוזר שניקו לא ראה עליו אף פעם עד היום. הוא בחן את ניקו, שפיו התייבש בבת אחת למבט הזה שלו. העיניים הכחולות האלה. המבט הזה. לא... לא שוב. וויל בטוח לא אוהב אותו. הוא אוהב בנות, כמו פרסי וכולם. רגע. לא אכפת לו מוויל בכלל. אבל אם לא אכפת לו, אז למה הלב שלו הולם למחשבה ששוב יקרה עם וויל מה שקרה עם פרסי? ולמה וויל ממשיך להסתכל עליו ככה? ניקו האדים כולו עכשיו והוא רעד שוב.

וויל לקח את היד של ניקו. הוא התקרב עוד. ניקו הרגיש כאילו שהוא הולך להתעלף. הוא התפלל שג'ייסון ופרסי ואנבת' התרחקו לישון כמו כולם. ואז וויל חייך חיוך ערמומי. ונישק אותו. ניקו הרגיש שפתיים זרות על שפתיו לראשונה בחייו. הלב שלו דפק בעוצמה שהוא לא חשב לאפשרית. וויל עצם עיניים וניקו ניסה גם אבל מיד פקח אותן שוב מהפחד. הוא כמעט נמס לשלולית צללים. להפתעתו הוא רצה עוד ועוד. זה כל מה שייחל לו בימים האחרונים של ההתאוששות מהמלחמה. בסוף וויל התנתק ממנו, במבט המום. הלב של ניקו כמו עצר מלכת. אבל חיוך מטופש עלה בפניו. "אממ," ניקו אמר בקול צרוד אחרי שהכריח את עצמו לדבר. וויל הסמיק כולו עכשיו והשפיל את המבט. ניקו התבלבל. "אתה - " ניקו התחיל להגיד בלי ממש לדעת איך להמשיך את המשפט. וויל הנהן משום מה במהירות. "אני..." נראה שגם וויל לא יודע מה לומר.

ניקו פער את העיניים. רגליו קפאו. אלים, כמה שהוא שמח שהמחנה ריק כי כולם היו מותשים מהקרב נגד גאיה. לבסוף וויל נשם עמוק והסתכל עליו בהיסוס ובזהירות. ניקו האדים. לא. לא. לא. אסור לו. זה... לא ייגמר טוב.

"אני אוהב אותך." וויל אמר בקול צרוד ואז השתעל כנחנק. ניקו קרס על הברכיים. הן לא החזיקו אותו יותר. "גם... א...נ..ני או..." הוא לקח נשימה עמוקה. -...."הב אותך," הוא לחש. עיניו דמעו. הוא החניק יבבה מביכה. וויל חייך חיוך ענקי והרים את ניקו ומחה לו את עיניו במבט תוהה. אבל לניקו הוקל לראות אותו ככה. "אל תבכה, ניקו. גם אני אוהב אותך." הוא אמר בעדינות ובפנים אדומות. ניקו חשב שזה דווקא נראה טוב עליו. ואז הסמיק מהמחשבה. הוא הנהן ומשך באף וחייך בביישנות. "בסדר." וויל גמגם ונישק אותו שוב.

הפעם ניקו לא פחד כל כך והוא זרם. בסוף הם התנתקו באי רצון. "אז בסדר," וויל אמר ונשם עמוק. "מספיק. בוא. אתה חייב לי שלושה ימים במרפאה." ניקו חייך חיוך גדול. "רק שלושה? אני יכול יותר?" הוא אמר בהתפנקות והתנגש בוויל כמו שוויל התנגש בו בקרב עצמו, שהסמיק והשפיל את המבט. הלב של ניקו דפק בשמחה. יש! יש! יש! זה מה שכל פעימה אמרה. וויל צחק צחוק רועד. "בטח." הם הלכו בשתיקה נבוכה ובדרך הם הקפידו מאוד לא הסתכלו אחד על השני, אבל ניקו היה שמח כמו שלא היה המון זמן והחזיק ביד של וויל כל הדרך והתאפק לא לקפוץ.