"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

ויולטה

"אני חושבת שכדאי שתנוחי קודם. עברו עלייך יומיים קשים וארוכים ומתישים. נקצה לך חדר לפיות צעירות." נעמה אמרה בחיוך קל ובהנהון לעידוד, שעודדו אותי קצת. הלב שלי דפק שוב בפחד עכשיו כשנרתעתי ומחיתי את עיניי. ואז קלטתי משהו וקפאתי. "יומיים? כמה זמן...לוקח לעבור מכדור הארץ לכאן? וגם, ההורים שלי... יודעים ש...נחטפתי?" מלמלתי. "הם ישנים ונמחקו מזיכרון העולם באופן זמני, וכך גם כל משפחתך הצעירה," נעמה אמרה לי אחרי היסוס קל משום מה. קשה להגיד שזה הרגיע אותי, אבל לפחות ידעתי שהמשפחה שלי בסדר. "בואי. עלי עליי." היא אמרה וחייכה חיוך מאולץ בבירור הפעם. עשיתי את זה (בהתעקשות נוספת בהתעלמות מהזנב של נעמה). שטנו ככה עד שהגענו למה שנראה כמו בית ענק ולבן ועם מיליון ואחת חדרים. הסתכלתי מסביב (כשאני על נעמה עדיין). היה בו סלון ענק עם טלוויזיה ענקית, מטבח מרווח, ארונות עץ במטבח במראה נעים לעין, שטיחים ענקיים וצבעוניים בכל מקום, טלוויזיה נוספת למטבח, וכמה אלפי חדרי שינה שנראו למגוון גילאים ומינים. היה שם חדר שלא היה ברור אם הוא לבן או לבת. היה שם חדר שלחרדתי נראה שדרקון יכול לגור בו. בכל אופן, משהו בהחלט כמו דרקון עופף בו לפני שהדלת נסגרה על ידי יד אנושית, להקלתי. אבל היו בו גם חדרים שנראו שאפשר למצוא גם בכל חדר מלון שגרתי ואנושי. וזה הרגיע אותי. היה גם המון מקום לרוץ ולהתרוצץ ואינספור משחקי קופסא בסלון, (חלקם הפוכים ובאמצע שימוש ברור) וספרייה ענקית עם ספרים מפתים. העיניים שלי אורו למראה. אני תולעת ספרים. המשכתי להסתכל. החדרים היו בחלקם סגורים בדלתות לבנות וחזקות ומרשימות עם ידיות עגולות וכסופות ובחלקם פתוחים ובהם ראיתי טלוויזיה דולקת ומישהו מתהלך בו וסוגר את הדלת כשהבחנתי בו, צחקוקים של כמה חבר"ה בחדר אחד על מיטה, אנשים(הו, כמה קיוויתי שהם אנשים באותו רגע) קוראים ספרים בנחת במיטה שלהם או בפלאפון שלהם או בכל מכשיר אחר, אנשים הולכים הלוך ושוב בשטיח שלהם בחדר שלהם וחלקם גם עם ספר גם וממלמלים לעצמם, מה שנראה כמו שיעורי בית. מה שגרם לי שוב להיות מבועתת, כי היו להם זנב או כנפיים לכולם, והדרקון של הנער התחיל לעוף בעקבותיו עכשיו כי הוא שוב פתח את הדלת. הסטתי את המבט בלב דופק בחוזקה שוב. נעמה נופפה בהיסח הדעת לאנשים שהסתכלו עלינו לרגע שהגענו ואז אלו חזרו לענייניהם. נעמה המשיכה לשוט עד שהגענו לחדר קטן ונוח משלי. ירדתי מנעמה בקפיצה והסתכלתי עליו.

היה בו כמו בכל החדרים, עד כמה שיכולתי לראות ושקיוויתי לפחות, ארון עץ לבן ויפה ואיכותי, מיטת נוער וורודה עם הבובות שלי שחיכו לי מהבית (רגע, מה?) וחלון ענק שהשקיף לעוד מצעי עננים שמדי פעם ריחפו בהם יצורים ואנשים, וגם למה שנראה כמו בניין נוסף כמו שלנו, רק בית ספר וכמשטח לאימונים ושהיה מוקף ביער עם ספספלים ושולחנות לפיקניק מסביבו, אכשהו למרות העננים(שנראו במצב שקיעה תמידי). הסתובבתי בפה מלא טעם מר של פחד מהם תוך כדי שאני סוגרת את החלון ואת הווילון הוורוד הנעים למראה כדי שלא לראות אותם בעקשנות, בדיוק כמו שהתעלמתי מהזנב של נעמה או מהדרקון מחמד של הנער ההוא. "אבוא לקחת אותך לארוחת ההיכרות, ולשאר הארוחות, עד שתתרגלי למקום הזה ושתכירי אותו," אמרה לי נעמה בינתיים כשכבר נרגעתי, בערך. "אני בטוחה שתכירי כאן המון חברים. כולם כאן מאוד נחמדים ונחמדות. את תיהיי עם הרמה שלך, כמובן. יש לך אלרגיות או צרכים מסויימים באוכל שאני צריכה לדעת עליהן או פניית מגדר מיוחדת שעליי לדעת?" היא שאלה אותי. הנהנתי. היא הסתכלה עליי בשאלה. נשמתי עמוק אחרי שבלעתי רוק. "אני צליאקית וצמחונית קצת. לפעמים אני אוכלת בשר, כי אני עוד קטנה ובגלל הצליאק, כמובן." אמרתי. נעמה הנהנה וחייכה אליי. "אין בעיה. יש לנו ארון לאלרגניים כאן. פשוט תגידי להם בארוחה. ובכן, זה הכל לבינתיים, שינה נעימה," נעמה אמרה והצביעה לתא קטן בתוך החדר. "כאן יש לך שירותים ומקלחת וכל מה שתצטרכי במגירות ובארון במידה שלך. הארון יודע את המידות שלך בהכל בדרך קסם, כמו אצל כולם. אני במטבח עם המורים עד הארוחה אם תצטרכי אותי. אני צריכה לעדכן את האחרים שאת בסדר. כשתתעוררי אחרי מנוחה קלה, נדבר שוב על עוד דברים." היא אמרה. משכתי בכתפיים בהיסוס והיא חייכה, ליטפה אותי בעדינות לפרידה בפניי, מה שעודד אותי, וסגרה את הדלת הלבנה שלי בעדינות כשהלכה מהחדר. נשארתי לבד. קפאתי. ואז

נשמתי נשימה עמוקה כשהייתי סוף סוף לבד שוב. כבר חשבתי שזה לעולם לא יקרה במקום הזה. איך היא קראה לו - ' בין כל העולמות ' ? זה יסביר אולי את הזנב של נעמה ואת הכנפיים במגוון הצבעים שראיתי על האנשים בבית הזה. ואם כבר מדברים על כנפיים... נשמתי נשימה רדודה הפעם. עצמתי עיניים כמו בתפילה, בה התפללתי שאני הוזה הכל, וקפצתי קלות באוויר כמו מקודם עם נעמה. מיד התעופפתי למיטה החדשה שלי, (שהייתה מוצעת בוורוד. כאילו, בסדר, אני בת, אבל הם לא חשבו שאני אוהב עוד צבעים חוץ מוורוד?) תהיתי במעורפל בזמן שנחתתי עליה ברכות בפעם הראשונה. הסתכלתי אחורה ומיד ראיתי כנפיים סגלגלות מרפפות ומפילות אבקה סגולה מעט גם לרצפה ברכות וזזות בעוצמה מפחידה בעיניי כרגע מאחוריי. צווחתי ומיהרתי להסתכל שוב קדימה וידיי מכסות את עיניי. ואז החלטתי ללכת להסתכל במראה של המקלחת. הסתכלתי במראה (שהייתה גדולה ושקופה ומעל הכיור והיו בה ארונות למקלחת) אחרי שנכנסתי. ראיתי ילדה מבוהלת, עם שיער פרוע, (אוף) שלבשה עדיין את חולצת בית הספר הסגולה האהובה עליה עם הסמל יסמין המנחם עליה ו.........נרתעתי כמעט עד הדלת כשראיתי את זה. כנפיים שקופות - סגולות רפרפו לילדה המבוהלת הזאת על גבה. נאנחתי. "לאיזה עולם הגעת, ויולטה," רטנתי לעצמי בקול עמוק ונמוך. אחר כך

הסטתי את המבט שלי בכוח ובאדישות עד כמה שיכולתי מהמראה הגדולה התארגנתי בשירותים אחרי שסגרתי את הדלת שלהם, הסתרקתי במברשת שלי שהייתה שם מהבית בדרך קסם שנעמה אמרה, צחצחתי שיניים (כי הן הסריחו אחרי כל היום המתיש הזה, בדרך כלל אני לא עושה את זה באמצע היום) הייתי בשירותים, שטפתי פנים וידיים שוב אחריהם ונרדמתי כמעט מיד אחרי שהתכסיתי בשמיכת הפוך שלי והכנפיים של התקפלו כמו מעצמן בגב שלי. הצטמררתי כולי למחשבה שעכשיו אני כמו פרפר ועצמתי עיניים בחוזקה. ואז פקחתי אותן ולקחתי את ' מנהרת הזמן ' ואת הדובי שלי (שתמיד איתי בכל מסע שאני בו, ושעכשיו היה כאן בדרך קסם) ונרדמתי איתם אחרי שקראתי קצת, כשאני מרגישה מעט יותר טוב בזכותם עכשיו.