הלכנו בצהריים של יום שישי לפארק "שלנו" בעיר. הוא מין הסתם לא היה באמת שלנו. פשוט לא היו למוכר המסכן הרבה לקוחות. הדוכן לא נראה משהו - די ישן והצבע הוורוד די ירד לו. עכשיו הוא היה ברובו לבן אפור וקצת וורוד, ככה שהוא נראה מצחיק בעיני רוב האנשים, שזרקו עליו אבנים או מקלות, צחקו ולגלגו עליו ואז המוכר היה מאיים שהוא יקרא עליהם למשטרה והם היו בורחים בצחוק מרושע מפחיד עם החבורה שלהם או לבד. אבל לא אני. גיליתי את הדוכן הזה עוד בגיל קטן, אני חושבת שעשר בערך, והתאהבתי בו דווקא בגלל שהוא ישן ועלוב. עכשיו הבנתי שהזדהיתי איתו במבט לאחור, והלב שלי קפא מהלם. עצרתי מללכת והסתכלתי על הדוכן. כמו אז גם היום היו בו רק כמה לקוחות שהזמינו והלכו עם האוכל שלהם ופטפטו עם חבריהם בהנאה בזמן שהם התחילו לאכול. המשכתי לחשוב. וגם הבאתי למוכר הרבה כסף, כי אני ילדה רעבה, והוא אהב אותי ולפעמים אפילו נתן לי אוכל בחינם. "כבר כואב לי הלב על המשפחה שלך," הוא היה מתרץ ואומר על זה כשמחיתי. "ואני מכין את האוכל מהלב, אז למה לא?" נאנחתי לזכרונות כשחיכיתי להדס. היא באה וחייכתי והסמקתי. כשהיא התיישבה כמו תמיד לידי נישקתי אותה על הלחי כשהמוכר הסתובב כדי לבשל לי. הוא הופתע כשראה גם אותה. "מי..." הוא שאל. "זאת הדס," הסברתי והוא הנהן במצח מקומט. "ומה את רוצה, ילדה?" הוא שאל. "פיצה, בבקשה, עם המון טונה, בולגרית, זיתים ותירס," הדס שפכה את הלב בתוספות האהובות עליה. אבנר הנהן והתחיל לאפות. הדס חייכה אליי חיוך נבוך ומתוק שהמיס אותי. "מי זה?" היא שאלה. הסברתי לה על הדוכן והיא נהייתה מודאגת.
"ואוו. למה הוא לא סוגר אותו?" היא שאלה. משכתי בכתפיי. "כי אני אוהב לבשל," אבנר הפתיע אותנו וקפצנו בבהלה והסמקנו קשות. לא שמתי לב כמה היינו קרובות והלב שלי דפק בבהלה למחשבה. "הפיצה שלך, גבירתי, והסטייק שלך, גברתי הנוספת." הוא הוסיף. "ויש גם קטשופ ומלח ופלפל, ותבלינים לפיצה בשבילך." הוא הוסיף עוד. חייכתי במאמץ. "תודה, אבנר. אתה אלוף כרגיל." אמרתי וכאב לי הלב כשחשבתי עלינו במילה כרגיל. עמדתי להגיד לו עלינו בתום הארוחה. התחלנו לאכול בהנאה גלויה. "אתה אדיר, אבנר," הדס אמרה בפה מלא פיצה. הוא חייך אליה ונשען על הדוכן שלו כשהיא הושיטה לו את הכסף שלה והוא שם אותו בקופה. "תודה. מה שמך בישראל?" הוא שאל אותה וחייכתי ונשמתי בהקלה. ידעתי מיד שהם יהיו חברים, ממש כמונו. "הדס," היא ענתה לו. "ושלך?" אבנר אמר לה. היא הנהנה וחזרה לאכול. "ואתה יודע על תהל...אאוץ'!" היא מחתה כשצבטתי אותה והסתכלה עליי בעיניים דומעות. שלחתי לה מבט זועם ורכנתי אליה והיא הסמיקה. "נעשה את זה אחר כך," סיננתי בלב דופק מפחד. היא הנהנה בעיניים דומעות והפסיקה לאכול לרגע. נאנחתי. "אני מצטערת." אמרתי בכנות.
הערת הכותבת:
אז היה לי מחסום כתיבה רציני
אבל עכשיו חזרתי כנראה
YOU ARE READING
"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי
Adventure("וואן" "שוט"- קטע קצר אחד למי שלא יודע) (הסברתי כי אני נותנת לקרוא את הספרים שלי גם לא לתולעי ספרים אלא לפשוט חברים שלי...) כאן אני אכתוב פריקות, כשתהיה לי השראה, וסתם רעיונות לסיפורים שאולי בעתיד אני אכניס או אהפוך אותם לספר ופאנפיקים לספרים שוני...
