"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

קטע מקורי שלי

"זאת הייתה שנה קשה" אמרתי כשאני נזכרת בחום לילדיי. הם הסתכלו עליי בסקרנות תוך כדי שהם בונים ארמון מפואר מלגו. "למה? בדיוק התחיל עשור חדש. זאת הייתה השנה הראשונה באלף הזה אי פעם עם אאים אאים." הוא התכוון לצליל שאומרים בו את 'אלפיים ועשרים'. צחקתי בחיבה. "אתה צודק. לא ציפינו לכך, בדיוק כמוך." "אז מה קרה, אמא? מה השתבש?" אוריה שאלה וגנבה לאו.רי את הלגו, הוציאה לו לשון ובנתה במקומו. ילדיי תאומים לא זהים שנולדו באלפיים שלושים וחמש. "אל תריבו," נזפתי. נשמתי עמוק והמשכתי לספר: "נכון. אלפיים ועשרים הייתה שנה ראשונה עם אאים אאים." אורי חייך לעצמו בזמן שבנה וידעתי שהוא מקשיב. חייכתי לעצמי גם והמשכתי: "אבל אז קרה משהו נורא." "מה קרה, אמא?" אוריה שאלה עם חתיכת לגו ביד ובנשימה עצורה. "דבר ראשון, הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים מעל לכל דמיון" אמרתי. "וזה הרס את כדור הארץ, תרתי משמע." אורי אפילו לא צחק, למרות הבדחן שהוא תמיד(תכונה שירש ממני.) וידעתי שהוא מסוקרן מאוד להמשך בגלל זה. "וגם, מגיפה פרצה. מגיפה עולמית. בזמנו זה לא קרה זה מאה ושתיים שנה. מישהו יודע כמה זה היום?" שאלתי בחביבות. "את יודעת איך אני ומספרים" אורי אמר בזמן שחזר לבנות. הנהנתי. "אוריה, אולי את יודעת?" שאלתי. אני ואורי לקויי למידה במתמטיקה, אבל אוריה לא ירשה את זה, באופן מפתיע. היא אמרה את התשובה והנחתי שהיא נכונה. צחקקתי. "שאלי את אבא אחר כך אם זה נכון. על כל פנים, מגיפה עולמית נוראית פרצה לראשונה זה מאה ושתיים שנה." אני אולי לא מתמטיקאית, אבל בהחלט ידעתי לספר סיפורים. לפחות, ככה אני מעידה על עצמי. ""קראו לה מגיפת הקורונה." "מה זה אומר?" אוריה שאלה- את הסקרנות שלי היא בהחלט ירשה. " חייכתי אליה. "זה אומר 'כתר' בלטינית. מגניב, נכון?" "תמשיכי, אמא" אורי האיץ בי. נשמתי עמוק. "למה?" אוריה שאלה. "כי דרך מכונה רפואית, הווירוס עצמו נראה כמו כתר. בכל אופן. מגיפה עולמית פרצה. וזה שיבש לנו את כל התוכניות המדהימות שהיו לנו לעשור הזה."אמרתי בזמן שהם הניחו עוד אבנים בחומה של הארמון. "בסדר" אורי אמר והסתכל עליי. "אז המגיפה פרצה. מי ריפא אותה?" שאל. חייכתי אליו. "המשך יבוא" אביהם אמר והם מחו. "אתם צריכים לישון. יש לימודים מחר. לצערכם אתם לא בבידוד." "אויי, אל תזרה להם מלח על הפצעים." התגריתי בבעלי והוא חייך. אוריה העמידה פני פצועה קשה. "אבא, אני פצועה! והרגע זרו לי מלח על הפצעים שלי! אני לא יכולה ללכת לבית ספר מחר!" "גם אני!" אורי הצטרף והעמיד פנים שהוא מתעלף. בעלי צחק והרים אותם למיטות.

המשכתי לשקוע בזכרונות עד שנרדמתי בכיסא הנדנדה גם אני. 

הערת הכותבת:

טוב אז זה בהשראת ספר כאן על הקורונה והמצב חח

זה כאילו אני בעתיד

וככה אני באמת רוצה לקרוא לילדים שלי

וכל התכונות שלי כאן נכונות עליי באמת גם

ביי(: