"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

חלק ללא כותרת 56

פאנפיק לדם האולימפוס

זמן הוואנשוט : בשלושת הימים שניקו במרפאה, כלומר הוא ממש עכשיו התוודה לפרסי ואנבת'

כוכבים ותגובות יתקבלו בברכה (:

תהנו!

הוואנשוט:

"אתם לא יכולים להישאר? לא שזה משנה לי כל כך, זה רק ש..." ניקו זז באי נחת ושיחק בסדין. ריינה נאנחה והנידה בראשה ונתנה לו יד. הוא הסתכל עליה בעצב. "לא. אני חוששת שאוקטוביאנוס עשה יותר מדי נזק למחנה יופיטר מכדי שנוכל לנוח על זרי הדפנה. אנחנו צריכים לתקן... מה קרה?" היא שאלה, כי ניקו הסמיק וחייך לסדין חיוך נבוך. ג'ייסון בהה בקיר מולו ולא נראה מודע להם. "אה.... כלום. אז, נזקים? מה קרה? מה הוא עשה?" ניקו משך באף פתאום. עיניו נהיו אדומות. "מה קרה, ניקו?" ריינה ריככה את מבטה והידקה את האחיזה שלה בידו. היא כבר ידעה לזהות מתי הוא מחליף נושא כשקשה לו. ניקו רעד בעוד וויל חוזר עם מלאי חדש של אמברוסיה ונקטר לניקו ולשאר המטופלים באיזור הזה ונאנק מהם. ג'ייסון שלח לוויל מבט מעודד. "אני... זאת א ש מ ת י שליאו מת." ניקו התפרק וריינה חיבקה אותו חיבוק חזק. ג'ייסון התעורר. "מה? לא! גאיה אשמה." ג'ייסון נהם. ניקו הניד בראשו ועכשיו הוא סיפר להם מה קרה עם האונאגרים ואיך אוקטביאנוס צדק כל הזמן הזה כשאמר שהוא יהיה מושיע רומא. הם היו המומים. וויל נראה שבור בסוף והוא הניח את הנקטר והאמברוסיה של ניקו על השידה שלו, התיישב על המיטה שלו ונתן לו יד. ניקו הסמיק כולו אבל לא נמלט. ריינה קרצה לג'ייסון בסוף, שחייך חיוך ענקי כשנרגע. ""בגלל זה לא באת אליי קודם?" וויל לחש. ניקו הנהן בעקשנות למיטה שלו. "חשבתי... למה שתרצה אותי? אני הרגתי אותו... אני גרמתי לזה ש..." הקול שלו נשבר. "וגם, אני בן האדס. למה ש..." הוא הסמיק אבל והפסיק לדבר באחת. וויל הצליח לחייך וחיבק אותו. ג'ייסון נאנח. "בואי נלך." הוא לחש לה וריינה הנהנה והם יצאו.

"אני לא מאמין." ג'ייסון אמר וצחק צחוק המום. "סוף סוף זה קורה לניקו. בדיוק כשחשבתי..." ריינה הנהנה בהיסוס. ג'ייסון צחקק. עבר זמן עד שהוא הצליח להפסיק. הם חזרו למרפאה וניקו ישן, אבל הוא התעורר כשהם הגיעו וחייך אליהם. ריינה חייכה אליו בלב צבוט. כן, היא הולכת להתגעגע אליו. "אני אבוא לבקר," ניקו הבטיח."אני צריך לבקר את הייזל גם. וחשוב מזה..." הוא היסס ואחז בידה. ריינה השיבה לחיצה ובלעה את הדמעות. אוף, היא שונאת פרידות. "אני צריך להכיר לוויל את מחנה יופיטר." הוא צחקק לעצמו והסמיק קצת וג'ייסון גיחך. "אז מה... טוב לראות שטוב לך. טוב לראות ש..

" הוא היסס ואז נהיה נבוך גם הוא משום מה והוא זז באי נחת, "טוב לראות שאתה מכיר בזה." ג'ייסון לחש, כמו שריינה לא תשמע. ניקו בהה בו ומשך בכתפיו. "כן. כלומר, זה לא פרסי - זה יותר קל לי. לא יודע למה. אולי כי וויל אוהב אותי גם. אולי כי גם הוא אוהב בנים. אני לא יודע." הוא דיבר בלהט ופניו האדימו יותר ויותר. הוא השפיל מבט זועף. "ובכל מקרה," הוא התנשף. "ריינה יודעת. וגם המאמן. וגם פרסי ואנבת'. אז ככה ש - " "מ ה?" ג'ייסון נדהם. ניקו הנהן בחיוך. "כן. ריינה, תספרי לו." ניקו אמר וקרס במיטה שלו ושתה נקטר בשלווה. הוא קרץ לריינה, שהנהנה בהיסוס וסיפרה לג'ייסון את מסעם. ניקו הנהן בסוף לאישור. ג'ייסון הניד בראשו שוב ושוב כלא מאמין. "ואוו." הוא אמר בפליאה בסוף. נראה שזה כל מה שהוא יכול לומר. ריינה הנהנה וניקו התעקש להסתכל בתקרה. וויל בינתיים חייך לעצמו וזמזם מנגינה בזמן שסידר את המרפאה בצד שמאל וצחקק פה ושם וניקו חייך אליו כשזה קרה וריינה התמלאה גאווה. "ו... אנבת'... מה התחלת להגיד..." ג'ייסון אמר בהיסוס וליטף אותו. ניקו הנהן ובלע והתיישב על המיטה. "כן. בסוף המלחמה.... כאילו, אתמול..." הוא אמר במבוכה ושוב שיחק בסדין, "אמרתי...." הוא כחכח בגרון. "לפרסי ואנבת' עליי. כלומר - תוך כדי גם על וויל." הוא אמר בכבדות ואז נשכב על הצד ובהה בקיר מולו. "נכון," וויל אמר בחיוך והם קפצו בבהלה. "גם עליי... על זה שאני אוהב אותך בטירוף." "יותר מבטירוף," ניקו צחקק וגם וויל. ריינה הנידה בראשה בחיבה ואז חיבקה את ניקו שוב. "ואוו, ניקו. כל הכבוד!" היא אמרה וג'ייסון הנהן בהערכה. "כן. אני מסכים." הוא אמר. ניקו חייך חיוך ערמומי בזמן שוויל נשכב לידו בפינוק במיטה שלו. "קורה כאן מה שאני חושב שקורה כאן?" ג'ייסון לחש בערמומיות וניקו החזיר אליו חיוך ערמומי וקרץ. "אולי." וויל צחקק שוב וחיבק אותו. ניקו ילל בפינוק. "סולאס. מה - " "יש לך עוד יומיים פה, כולל היום!" וויל אמר בערמומיות גם הוא ובלחש. "הזמן הולך לעבור לאט מאוד." "לאט מאוד," ניקו אמר בחיוך ופיהק. וויל הנהן וליטף אותו. ניקו חייך חיוך מנומנם. "הנה זה. בעיית צללים. אתה צריך לישון. התשנו אותך מצויין - ריינה, ג'ייסון, קוראים לך ג'ייסון, נכון?" ג'ייסון הנהן לאישור, "בכל מקרה, תוכלו לבוא לכאן הרבה? ניקו צריך שנתיש אותו - " וויל הסמיק אבל המשיך וריינה קמה לפרוע לו את השיער, "כדי שיישן ויחזיר לעצמו את הכוחות. ובינתיים אני אטפל בו." הוא אמר בלהט גם הוא, אדום כולו. ניקו כבר נרדם. וויל בהה בו. ג'ייסון הנהן. "בטח. נבוא הרבה." הוא הבטיח. ריינה הנהנה בהסכמה והחליטה שבטוח מספיק לפלוט עכשיו יבבה. "ריינה! מה קרה?" ג'ייסון שאל בדאגה וחיבק אותה. "אני פשוט לא רוצה להיפרד מכם," היא אמרה וצחקה במבוכה ונטמנה בג'ייסון. "לא תצטרכי להיפרד אם תבואי לפה בכל יום," וויל אמר בקול מוזר. הוא עדיין בהה בניקו, שישן עמוק כבר. "מה שלום הילד?" נשמע קול חדש והם קפצו. וויל חייך חיוך חולמני. "מהמם. מושלם. היי, גליסון." המאמן החמיץ פנים וכחכח בגרון. "וויל, האמת שאני מעדיף שיקראו לי 'המאמן.' ככה כולם קוראים לי. גם ניקו. גם אתה יכול." וויל הנהן במבט חולמני לניקו. "וויל." ג'ייסון אמר בשקט ו וויל קפץ בבהלה. הוא כחכח בגרון והיה אדום כולו. "טוב. ת... תודה...גל... המאמן." הוא השתעל. המאמן הנהן ושלח מבט שואל לריינה ולג'ייסון. ג'ייסון חייך לעצמו וריינה חייכה למאמן חיוך גדול וסימנה לו שהם יספרו לו אחר כך. אולם נראה שהמאמן מבין בעצמו והוא חייך לעצמו חיוך גדול גם הוא ואז נשם עמוק. "מה שלום צ'אק, המאמן?" ניקו שאל לפתע והקפיץ אותם בבהלה. אבל וויל קפץ הכי גבוה והוא נפל. "וויל!" ג'ייסון קם לעזור לו ו וויל נאנק. "אני בסדר! אני הולך - אאו, תהיו אתם כאן כרגע - איי! אוף," והוא דידה משם כשהוא אדום ונבוך לחדר מסויים והוא טרק את הדלת. "מזכיר לי מישהו." ג'ייסון אמר בשקט וניקו חייך וצחק צחוק נבוך. ריינה ליטפה אותו בעדינות עד שהוא נרגע וחזר לשתות נקטר.

המאמן הניד בראשו. "אז תישארו עם השם סולאס או עם השם די אנג'ילו?" הוא שאל בקלילות. הם צחקו. "רק התחלנו להיות זוג. מה אתה מדבר איתי על - " הוא קפא. החיוך שלו ירד באחת. הוא מיהר לשים את הנקטר על השידה והוא נשפך שם. לא נראה שלניקו אכפת. "ניקו?" ריינה שאלה בדאגה. "חתונה," ניקו לחש. הוא רעד והיה חיוור באופן מדאיג. היא החליפה מבטים עם המאמן והוא נראה מודאג גם הוא והוא הניד בראשו. "בנים יכולים ל..." ניקו מלמל. "בנים יכולים ל..." הוא בכה. "היום כן," ג'ייסון אמר בשקט וחיבק אותו. "שני בנים יכולים לה ת ח ת ן?" ניקו צווח. הם הנהנו. ניקו בהה בהם בהלם. "איך -" הוא הסמיק. "למה?" הוא שאל בקול קטן. ריינה ליטפה אותו. הוא עדיין בכה ורעד. "אתה רואה שכן," ריינה אמרה לו וחייכה. גם ג'ייסון חייך וגם המאמן בהיסוס. ניקו נראה מלא בחילה. "אויי. רגע. זה באמת בעיית צללים.. חכו לי...." הוא מלמל וקם לשירותים במהירות. הם שמעו אותו נאנק. ריינה וג'ייסון נאנחו. "הילד יהיה בסדר," המאמן אמר אבל נראה מפוקפק בעצמו. "הוא רק צריך להתאושש." לבסוף ניקו חזר ונראה מותש. עיניו נראו שקועות ודמעות זלגו בפניו. הוא עדיין נראה בהלם. ריינה מיהרה לעזור לו לחזור למיטה והוא נרדם שוב מיד. "תהיו בשקט," וויל אמר כשחזר. עיניו נראו אדומות ומרוחקות וריינה הבינה מיד שהוא שמע כל מילה. הם הנהנו. וויל נאנח. ריינה חיבקה אותו. "הוא יהיה בסדר." ריינה אמרה ברוך. "אני לא יודע," וויל מלמל. ריינה נחרדה לגלות שהוא בוכה. היא הידקה את החיבוק. "הוא עבר המון... והבעיית צללים באמת חזקה." הוא משך באף. "אני לא יודע... ו... ואני גם מפחד....מכל זה...." עיניו התמלאו דמעות. המאמן גם בא וטפח לו על הכתף. "היי, ילד, אתם תהיו בטוחים איתנו. אנחנו נשמור עליכם. אני מבטיח. " הוא אמר. ריינה הופתעה בליבה לשמוע את המאמן מדבר ככה, אבל היא לא אמרה או הראתה דבר. היא הנהנה אבל. נראה שזה מרגיע את וויל לפחות והוא חזר לחייך. "תודה... המאמן." הוא היסס. המאמן חייך. ריינה חייכה לעצמה גם וג'ייסון חייך גם.