"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

ניחוש שני

הסתכלתי על ניקו ו וויל, והם הלכו יד ביד במחנה ולא הפסיקו לדבר בעליזות, יחסית למסע שציפה לנו. הם כבר לא עקצו זה את זה; כעת הם פלירטטו אחד עם השני במעורפל והזכירו לי רק עוד יותר את יקינתון וליבי נצבט."אפולו," וויל אמר לי פתאום וניקו חייך לאופק בפנים אדומות. הסתכלתי על הבן שלי בשאלה והוא נראה מוטרד. "לאן אמרת שהמסע שלנו?" הוא שאל אותי. נשכתי שפתיים. "ניקו צריך לקרוא למלך מינוס." אמרתי בקול כבד. ניקו להפתעתי רק צחק. היה כל כך משונה לראות אותו ככה, שנרתעתי. "זאת לא בעיה בשבילי." הוא אמר בחיוך והידק את האחיזה שלו בוויל. וויל נשם עמוק. "ואז?" וויל שאל במתח והסתכל על ניקו בדאגה. "ל..." לא הייתי מסוגל להגיד את זה. כל כך הרבה זמן הדחקתי את המחשבה עליו, שעכשיו קולי נאלם ונעלם. "הוא," אמרתי בקול קטן. וויל קימט את המצח בחוסר הבנה וניקו הסתכל עליי בעיניים מצומצמות. "לפיתון? לנירון? שמעתי את כירון אומר עליהם משהו." הוא אמר כבדרך אגב. רעדתי ו וויל חבט בניקו. "מה?" ניקו מחה. וויל גלגל עיניים. "תמיד תהיה אדיוט או שזה זמני? אתה מלחיץ את אבא שלי." וויל אמר. ניקו הסמיק ו וויל נישק אותו על הלחי. ליבי נכמר מכמה שזה היה חמוד והתעודדתי קצת.

"כן, לפיתון ונירון" אמרתי כל עוד יש לי אומץ. ניקו הנהן בסיפוק ו וויל נהיה קודר. "הידד. שנגיד לכירון שאנחנו מעדיפים להתאבד בעצמנו?" הוא אמר. ניקו חבט בו בחזה בהנדת הראש. "תפסיק." הוא ביקש. "נחשים." וויל אמר בקול גבוה שידעתי מיד שהוא מעז להראות רק ליד ניקו. "אני.... נכנס לפאניקה רק מנחש ר ג י ל, ניקו." הוא יבב. ניקו שתק, או שאני זה שאיבדתי את חוט השיחה. הסטתי מהם את המבט, אדום כולי מאשמה ומבושה ובבטן מתהפכת. הפחד של הילדים שלי היה באשמתי, בדיוק כשם שהפחד מעכבישים של ילדי אתנה היה בגלל אתנה. ניקו נתן לוויל ידיים כשהעזתי להסתובב אליהם שוב בלב דופק בעוצמה. "אני איתך הפעם." ניקו לחש לו בדיוק. "ואני...." ניקו הסמיק כולו. לוויל דווקא עלה חיוך קטן על פניו. "תגיד את זה. אני יודע שאתה רוצה ומסוגל." לא הבנתי למה וויל מתכון. ניקו פתח את הפה אבל שום מילה לא יצאה ממנו. הוא עצם עיניים בחזקה. וויל הידק את האחיזה בניקו והרצין.

"אני." וויל אמר משום מה כאילו שזה משהו שהוא עושה פעמים רבות. "אני," ניקו לחש. "אוהב." וויל המשיך וכאן כבר הבנתי. "או - " ניקו נתקע. הוא נראה על סף בכי. "הב," וויל אמר באותו קול. "הב," ניקו לחש. דמעות זלגו בפניו. "אותך." וויל אמר עוד והסמיק הפעם. "אותך." "יופי," וויל אמר וחיבק אותו. "עכשיו תמשיך את מה שרצית לומר." ניקו הסמיק ונשען עליו בעיניים עצומות, אבל הוא נראה די מרוצה מעצמו כשוויל חיבק אותו. הרגשתי שאני נמס מבפנים כמו בימי השמש הכי חמים במרכבת השמש. הם היו כל כך חמודים שזה כאב. לא כמו הטעם הוורוד ההוא של המסטיק של ידידתי לוונייה, אבל עדיין. "אני אהיה איתך הפעם. לא תצטרך לפחד כל כך." הוא אמר. וויל נאנח. "אני לא יודע. אבא שלי הוא זה שבסכנה. המון מפלצות רוצות אותו... אני מניח שבעצם אני דואג לאפולו יותר מלעצמי."