"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

קטע מקורי שלי שאני מקווה להפוך לספר מתישהו(פשוט כרגע אני כותבת יותר מידיייי)

דיימון הלך כשהוא המום לגמרי וכאילו משותק וכשהוא חושב על לפני שבועיים בדיוק. הכל קרה כל כך מהר. רגע אחד הוא סיפר למשפחה שלו שהוא מתאהב בבנים, וברגע הבא הוא היה עם תיק שארז הולך ברחוב הקפוא משלג עבה שגם נערם, כאילו השלג צוחק עליו גם הוא. לפחות הוא גם מלחש. הוא הרים קצת את היד שלו (שרעדה קצת מהקור למרות המעיל העבה מאוד שלו) וזימן מתוכה אור פשוט. זה לא עייף אותו לשמחתו תמיד. עכשיו בן אדם רגיל היה יכול לטעות ולחשוב שדיימון מחזיק פנס קטן ביד. דיימון הודה בלב על האור הקטן שעודד אותו גם וחזר ללכת כשהוא משפיל את המבט מהשפלה. "אידיוט," הוא נזף בעצמו ונאנח אחר כך. מתישהו הוא פרש את השק שינה שלו, הוציא כרית כמו כל לילה בלילות האחרונים, נכנס לשק ונרדם. הוא התעורר לניעור גדול. מישהו ניער אותו. דיימון נאנק ופתח עיניים במאמץ קל. הוא גילה שהשלג חזר לרדת ושאדם שנראה די רשמי מסתכל עליו במבט חמור. "ילד. אתה לא יכול לישון כאן." אמר האדם הרשמי. דיימון נאנק שוב, בעצבים הפעם. לאיש היה שיער חום חלק ארוך יחסית וחליפה לבנה רשמית שדיימון לא הכיר אבל היא נראתה של שף למסעדה. "הבנתי," דיימון מלמל וקם וארז. דברים מהסוג הזה כבר קרו לו הרבה פעמים והוא כבר היה מומחה באריזה מהירה בגלל זה, אפילו באריזה מהירה של השק שינה. אבל הוא כבר למד מזמן לא לישון בגלל זה באוהל ברחוב. פשוט אי אפשר לדעת מה יקרה לך מחר בבוקר.

"אני זז." הוא מלמל אחר כך, תלה את התיק על הגב שלו והלך בצעדים כבדים. "אתה ילד רחוב?" האדם שאל לפתע בקול רך יותר. דיימון נשך שפתיים והנהן לאט ונעצר במקום בלי להסתכל על האיש כשהוא חושב על הבית שלו. "בוא," אמר האיש להפתעתו עכשיו ודיימון התבלבל וקימט את המצח. "אני אתן לך ארוחת בוקר. וצהריים וערב. התשלום עליי. בוא נו, רק היום." להפתעתו של דיימון האיש נשמע כמעט בוכה עכשיו, כנראה מרחמים. דיימון קלט עכשיו שהוא מלא אבק ושהמעיל שלו כבר מתחיל להיקרע קצת פה ושם ושהנעליים שלו קפואות. בלית ברירה דיימון נכנע והסתובב שוב לאיש, שנשם בהקלה ושם לו בעדינות יד על הכתף. דיימון שמח מאוד עכשיו שהאור שזימן אתמול בלילה נכבה. "יופי. בוא." והם נכנסו למסעדה שעכשיו נפתחה ליום חדש. הבטן של דיימון קרקרה כשהוא הריח ארוחות בוקר והוא כמעט גם הזיל ריר לריח אבל הוא עצר בעצמו. האיש חייך אליו חיוך חם עכשיו. "אני ג'ק. השף הראשי כאן." אמר... ג'ק, מסתבר.  הוא גם נראה כמו אחד שקוראים לו ג'ק. "דיימון," הוא מלמל והשפיל את המבט בעייפות. הוא גם בקושי ישן - וגם עכשיו היה שבע בבוקר. "יש לך שם משפחה, דיימון?" ג'ק שאל אותו בחביבות בזמן שהזמין אותו לשולחן אוכל וכשדיימון הניד בראשו הוא גרר אותו אליו בעדינות ועזר לו לשבת והניח את התיק שלו לידו. דיימון הרגיש הקלה עכשיו והשעין את הראש שלו על הידיים על השולחן מול המלחיות והמפיות שהיו עליו. 

"אולי." הוא שיקר. הוא לא רצה שידעו עליו יותר מדי פרטים. "אבל כבר די שכחתי אותו. אני ילד רחוב כבר הרבה זמן יחסית." עוד שקר. נו, טוב. האיש - ג'ק - נראה מרחם עליו עוד יותר עכשיו, מה שדיימון לא חשב שאפשרי אבל זה חימם את הלב שלו והוא כמעט חזר בעצמו על השקרים שלו. הוא עצר את עצמו ברגע האחרון. "בסדר. או, הנה הארוחה שלנו." ג'ק אמר בחביבות שוב עכשיו ודיימון הסתובב ועכשיו הוא הזיל ריר. היו שם המוני סלטים קטנים כאלה של מסעדות, ממרח חומוס, פיתות, ביצים קשות, גבינות, בייקון, צ'יזבורגר... מה לא. דיימון אכל עד ששבע והרגיש מנומנם והוא נשען אחורה על הכיסא.