ניקו נמנם על "אימו" בנעימים בערב. זאת הייתה בעצם אישה חביבה שלא יכלה להביא ילדים משלה בעולם שכירון ואנבת' איתרו לו עוד במחנה החצויים בחופש הגדול האחרון. היה לה בעל לשמחתם והם קראו לבת הקטה שתכשף אותם בחיים מזויפים של ניקו כבן תמותה. ניקו פרץ בצחוק כששמע לראשונה את הרעיון המטורף הזה. אבל אחרי מחשבה ארוכה הוא הבין שזה דבר טוב וחכם לעשות. הוא לא ממש אהב את המחנה, לא חשוב כמה וויל או ג'ייסון והשאר אמרו לו שהוא מדהים; כירון לא היה מסוגל להסתכל לו בעיניים כי עוד חשב שהוא מרגל; פרסי ואנבת' כבר לא עצבנו אותו, אבל הם היו כל כך אינטימיים ביחד שזה הכאיב לניקו. וויל היה נהדר, כמובן. אבל הם עדיין לא החמיאו אחד לשני, ובטח שלא היו מסוגלים להגיד עדיין דברים בסגנון "אני אוהב אותך," "חמוד," ודברים קיטשייים לאללה כאלה,שעם כמה שניקו תיעב אותם, עמוק בליבו הוא רצה כבר שוויל יזום את הצעד הזה. הוא היה אמיץ יותר ממנו בכול הקטע ה.... נו, שיהיה, הקטע הרומנטי.
להגיד לאימו ולאביו החדשים שהוא בחור גיי היה קשה לא פחות מלהודות בכך בפני עצמו, אבל ניקו לא רצה להסתתר, לא בפניהם. הם אימצו אותו. הוא היה הבן היחיד שלהם. הגיע להם לדעת את זה עליו. "אני חושבת שיש לו חום," ניקו שמע את אימו המאמצת שנקראה זואי אומרת כעת בחשש ואז היא נישקה אותו על המצח והעירה אותו בכך ממחשבותיו. ניקו לא יכל שלא לחייך אז בעיניים עצומות ולחשוב על אימו האמיתית, מריה די אנג'ילו. הן היו כל כך שונות אחת מהשנייה, אבל בקטע טוב שניקו אהב. וכן, ניקו חווה כעת מה זה להיות נער בן תמותה רגיל לראשונה בחייו, וזה בהחלט מצא חן בעיניו. היו לו שני חברים הכי טובים בני תמותה בכיתה שנרשם אליה(ושעשו עירפול גם לה); וויל למד בשכבה שלו בבית הספר, פשוט בכיתה אחרת; ליאו וקליפסו למדו בשכבה איתם; ניקו בהחלט העדיף את כל זה מאשר על כל השנאה הבולטת שעדיין משך אליו במחנות החצויים.
"אני חושב שאת צודקת," אביו המאמץ של ניקו, ג'יימס, הסכים עם אישתו וליטף אותו בעדינות בשערו. ניקו נאנק עכשיו מתוך שינה למגע ולמילים. הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו זה להיות חולה שוב. לשכבה שלו, כיתה ט', הלך להיות טיול שנתי, והוא, וויל ושני חבריהם - ג'ים ומיי, שידעו עליו ועל וויל, כמו כל הכיתה של ניקו - תכננו לישון ביחד באוהל. שלא לדבר על כל הזמן ששני הזוגות תכננו להעביר כל אחד לחוד וביחד. "אני בריא, אבא," ניקו מחה עקב כך עכשיו, למרות שהייתה לו סחרחורת רק מלקום לשבת ולפתוח את העיניים. אז הוא השאיר אותן עצומות. "אני... בסדר." מלמל כשבחילה הגיעה אליו. ג'יימס חייך אליו ושם לו יד על הכתף ברוך. הוא ראה את זה במעורפל. "אתה כל כך רגיל לשקר שאתה אפילו לא שם לב כבר שאתה משקר. אל תדאג. ניתן לך אישור לנוח לליב." ג'יימס אמר בעדינות. ליב היה שם המחנכת של ניקו. ניקו החמיץ פנים ל"אביו". וכירון וויל ואנבת' התעקשו גם לתת להוריו החדשים לפחות את האופי האמיתי של ניקו ואת סיפור חייו הם התאימו למונחים שבני תמותה יוכלו להבין. ככה ש"הוריו" ידעו מי הוא ומה הוא ועל וויל, הם ידעו במעורפל שניקו ילך פעם בשנה לפנימייה, כך הם קראו למחנה החצויים בבית. והם ידעו על כל חבריו מהמחנות, רק שבשבילם הם היו מהבית ספר הקודם של ניקו.
"הכול בסדר," ג'יימס אמר ברוך ונישק אותו על הלחי בעדינות. "אבל... הטיול," ניקו אמר במאמץ והתאמץ לא לבכות. הוא רצה לחוות מה זה להיות בן תמותה רגיל. הוא רצה את זה בכל מאודו. זואי חיבקה אותו וג'יימס שתק. "אני מצטערת," אימו החדשה אמרה ברוך וגם נשמעה שהיא מתכוונת לדבריה. "אני יודעת. וויל." ניקו חש את לחייו מתלהטות לצערו מיד. "אני אגיד לו את המצב," ניקו אמר באנחה שגייס בכוח. "ולהם." הוא הוסיף בכאב והתכוון בדבריו לג'ים ולמיי. אולי לא היו להם כוחות מגניבים, אבל הם היו אנשים טובים. ג'יימס הנהן בעידוד וליטף אותו בפוני שלו. "רעיון מצוין. ואנחנו נגיד לליב. הבריאות שלך חשובה לנו יותר מטיול שנתי." אמר ג'יימס בהחלטיות וחיבק את שניהם בחיבה. "ואני אזמין את וויל אליי כשאנוח," ניקו מיהר להוסיף במהירות ולפני שיתחרט ויאבד את האומץ המועט שהיה לו כדי להגיד את זה. ג'יימס הרים לו גבה מודאגת.
"היי, הוא רוצה להיות רופא כשהוא יהיה גדול." ניקו מחה שקר לבן. וויל כבר היה הרופא הכי טוב של מחנה החצויים, אבל הוא גם רצה כשיהיו גדולים לעבור הכשרה של בני תמותה. "הוא יוכל לטפל בי הכי טוב." הוסיף. זואי וג'יימס החליפו מבטים מודאגים. "אנחנו יודעים את זה. אנחנו רק מודאגים מזה שתעשו דברים... אחרים." זואי מלמלה והאדימה. ניקו הרגיש שהוא אדום כולו שוב כעת. "אמא! אם כבר, ע - עם... איתו את הכי פחות צריכה להיות מודאגת. הוא - " ניקו נשם עמוק כדי לא להקיא כעת - "כמו שאמרתי... הוא רופא. הוא הכי יודע מה לעשות." הוא אמר. ג'יימס הסתכל עליו בחיבה עכשיו. "ברור שתגיד את זה. אתה מאוהב בו עד כלות הנשימה, כמו שאומרים." ניקו הצטמרר בכול גופו כעת מעבר להסמקה ולתחושת החולי, כי ג'יימס אמר ממש משהו מנבואת השבעה, מה שגרם לו לרצות להיעלם, כי היום כולם ידעו שזה מדבר על קליפסו וליאו, מה שאמר על ניקו באופן סופי שהוא... עיניו השחירו.
הבחילה שלו התגברה. "ג'יימס," זואי נזפה ונישקה את ניקו על המצח. "הוא קודח. בואו נתחיל להזיז עניינים." היא אמרה אחר כך בקול מודאג וג'יימס נאנח והנהן והם קמו. ניקו עבר לאביו והם לקחו אותו לשירותים. כשסיים את כל הדברים הוא קרס במיטה שלו ונרדם. "אני אכתוב לכול מי שצריך," ג'יימס אמר כמו ממרחקים מבחינתו עכשיו וניקו הרגיש שמכסים אותו בשמיכה. "אני אכין טוסטים ותה ואקמולים," זואי אמרה בשקט וניקו הרגיש שהיא מנשקת אותו על הלחי בעדינות עכשיו. "סולאס," ניקו מלמל כעת מתוך דמדומים. "וויל." "נעשה את הכול ביחד," ג'יימס אמר עכשיו באהבה וניקו שמע שהם יוצאים מהחדר שלו. ניקו נרדם.
הערת הכותבת:
אז.... כן. מה אתם אומרים?
YOU ARE READING
"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי
Aventura("וואן" "שוט"- קטע קצר אחד למי שלא יודע) (הסברתי כי אני נותנת לקרוא את הספרים שלי גם לא לתולעי ספרים אלא לפשוט חברים שלי...) כאן אני אכתוב פריקות, כשתהיה לי השראה, וסתם רעיונות לסיפורים שאולי בעתיד אני אכניס או אהפוך אותם לספר ופאנפיקים לספרים שוני...
