"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

פאנפיק לדם האולימפוס, נק' מבט: ריינה

המלחמה נגמרה. גאיה שוב ישנה. ריינה הרגישה זאת בכל גופה. היא ראתה שגם כל האחרים, אם לשפוט לפי המבטים ההמומים או העייפים בהשלמה שלווה שלהם. פרסי נשען על אנבת' ליד כירון, שסקר את המחנה, עדיין עם הקשת שלו בידיו. ג׳ייסון ופייפר היו מעולפים לידם. משקפיו החדשים של ג'ייסון (רגע. משקפיים? לג'ייסון? תהתה ריינה.) היו מונחים עליו בריפיון עד שהיא סידרה לו אותם בעדינות. פרנק והייזל נעדרו. ניקו היה שקט מאוד ליד ריינה וחיפש אותם במבטו. ריינה ידעה שאף אחד מלבדה לא רואה כמה הוא מפחד שהייזל לא תחזור, כי ג'ייסון היה מעולף מהקרב נגד גאיה. העיטים שתפסו אותם כשנפלו מהשמיים (כן,אין סוף לאירוניות של אלות הגורל; בן זאוס נופל מהשמיים. ריינה לא ידעה אם לצחוק או להיבהל מכך.) נעלמו חזרה לתחום של מחנה יופיטר. פסל אתנה פרתנוס הפסיק לזהור לאט לאט, אבל ריינה עדיין הרגישה חמימות ממנו. היא קיוותה שגם האחרים, כיוון שהם נראו אבלים ומותשים כמו שלא ראתה אותם מעולם. היא שמה יד על הכתף של ניקו וזה כמו העיר את כירון. הוא טלטל את ראשו וקימט את המצח, ואז נראה עצוב. "פרסי, אנבת'" הוא אמר. מקולו נשמע שהוא לא מבין שפרסי חזר, אף שלפי עיניו נראה למעשה שהוא מבין אבל אומר להם שהם ידברו על זה אחר כך, כי יש דברים דחופים יותר. "לכו וחפשו פצועים ומתים והביאו אותם לכאן עם שאר המחנות. ניקו, ריינה- חפשו את הייזל ופרנק וליאו ואת פסטוס ואת ארגו שתיים." הם הנהנו והלכו. כעבור דקה בערך ריינה שמעה את פרסי מקלל כשמעד והיא חייכה לעצמה כששמעה את אנבת' נאנחת ועוזרת לו לקום עם מלמול ש"טרטרוס הוא יכול לשרוד, אבל לא אבן טיפשה". ניקו לא הקשיב לשום דבר; הוא רק חיפש את מי שהם היו צריכים לחפש, ליאו והייזל. בעיקר הייזל. "ליאו?" הוא צעק והלך ליער עם ריינה המהורהרת אחריו. "פרנק? הייזל?" הקול של ניקו נשבר והוא נשם עמוק והמשיך. ריינה התחילה להילחץ. הם העמיקו עוד ועוד ליער, ולא נראה שניקו מפחד ממנו. כלומר, ברור שהוא לא פוחד. הוא עבר דברים קשים ממנו. אבל ריינה פחדה. היא עצרה אותו בנגיעה בכתף ונבהלה לגלות שהוא עם עיניים אדומות. בבת אחת העובדה שהיא פוחדת התגמדה וכמעט נעלמה. כמעט. "ניקו," היא אמרה בקול יציב עד כמה שיכלה. "הם לא יהיו כאן. נלחמנו בתוך המחנה." היא עצרה בעצמה לפני שאמרה  'שלכם.' , מתוך הרגל. זה כבר לא היה נכון, הודות ליונו. ניקו להפתעתה הנהן, מחה את עיניו והשפיל מבט זועף. "אני יודע." "לא באת לכאן לחפש אותם," ריינה קלטה לפתע. אלים, איזו טיפשה היא הייתה. ניקו לא השיב והיא חיבקה אותו. "מה קרה?" שאלה ברוך, מנסה לשכוח מזה שהם ביער שמלא במפלצות, לצערה לא באופן מטאפורי. 

"אני....אחרי הקרב...ובמהלך שלו...אני..." הוא האדים והתחבא בריינה וריינה הבינה. ליבה דפק. "הכרת מישהו." היא שאלה ולא יכלה שלא לחייך לעצמה חיוך גדול. לפי זה שניקו התכווץ עוד יותר, היא ידעה שצדקה. "ואוו. ניקו! אני שמחה בשבילך. מי זה?" שאלה בלהיטות שלא הצליחה לעצור. ניקו נעמד והסתכל לה בעיניים בחשש. הם עדיין התחבקו וריינה חשבה לפתע על משהו והידקה את החיבוק. "וויל." ניקו הסמיק וריינה חייכה אליו. "הוא-הוא חמוד. את לא- את לא תספרי למישהו, נכון?" ריינה הנידה בראשה בחיבה. "ככה אתה מכיר אותי? אני לעולם לא אספר. אבל בחירה טובה." הם צחקו, ניקו בהיסוס וריינה בשמחה. ואז הם נזכרו שיש להם משימה. ניקו התרחק מריינה בבת אחת וחזר להראות מודאג.  "הייזל," הוא אמר וחזר לרוץ ביער, אבל הפעם לכיוון המחנה. ריינה נשמה בהקלה והלכה אחריו. "ניקו!" הם שמעו את הייזל כשהגיעו למחנה וניקו חיבק אותה. ריינה התנשפה מהריצה ופרנק חייך בהיסוס. "פייפר וג'ייסון במרפאה," אמר פרנק לבסוף. "ו,אממ, קיילה ו וויל וכירון רוצים שכולנו נהיה שם לפחות יום אחד ולילה אחד." ריינה הנהנה בהבנה ואז קפאה במקום. אוי לא. וויל. היא גררה את ניקו עקב כך איתם, כי הוא החמיץ פנים וקפא במקום. לשמחתה רק קיילה הייתה במרפאה עכשיו וניקו נשם בהקלה. ג'ייסון ופייפר כבר דיברו בנינוחות במיטות שלהם בישיבה עם ארוחת צהריים מהחדר אוכל שהייתה על מגש כסף, תרתי משמע. "מצויין," קיילה אמרה אחרי שכל אחד קיבל מיטה משלו וריינה בהתה בתקרה וחשבה על היילה ועל העתיד, לראשונה מזה המון זמן. "לאט לאט כל השבעה תהיה פה ללילה אחד או יומיים." "שלושה לילות, במקרה של ניקו," וויל נשמע רוטן וקיילה חייכה והנהנה. ריינה שמחה שניקו כבר ישן. וויל טיפל בו בדאגה ובמסירות וקיילה בדקה את ריינה, שצחקה. "לא הייתי שנים במרפאות." היא אמרה בחיוך לקיילה, שצחקה גם. "וטוב שכך." קיילה אמרה ואז הנידה בראשה. "אלים. נשמעתי כל כך כמו בת אפולו עכשיו, נכון?" הם צחקו, הפעם גם ג'ייסון ופייפר.