ניקו
"אמא שלי תהרוג אותי," מלמל ניקו למחרת, בזמן שארז את סל הפיקניק והוא ו וויל ניערו מעליהם את החול, בשעה חמש בבוקר. "לא יותר משאבא שלי יהרוג אותי," וויל מלמל והם החליפו מבטים וצחקו צחוק עצוב והתחבקו חיבוק ארוך. ניקו הריח את וויל וטמן את עצמו בתוכו. הלוואי שהוא היה יכול להישאר כאן לנצח. "נתראה." אמר וויל. ניקו חייך והנהן והניח יד על כתפו. "אתה מחוץ לארון?" ניקו שאל את וויל לפני שיתחרט.
החיוך של וויל ירד והוא הסיט את מבטו להפתעתו."למה לא?" ניקו שאל בעדינות. "אני..אסביר לך בהמשך." מלמל וויל ורעד לחרדתו. "טוב," אמר ניקו והרים את הסל בעזרתו של וויל. הוא ליווה אותו הביתה, שלשמחתו הבית של וויל התברר כקרוב אז הם עלו לאוטובוס הקרוב, נסעו רק תחנה אחת בידיים משולבות כל הדרך וויל ירד בתחנה שלו עם חיוך עצוב לניקו, ניקו נסע הלוך חזור ואז בתחנה שלו שוב סוף סוף הוא פיהק, והלך לבית שלו באיטיות, שקוע בעצמו.
כשהגיע הוא פתח את הדלת במפתח, נכנס וארצ'י ישר זינק עליו בנביחות שמחות, בכשכושי זנב ובליקוקים. ניקו הניח את הסל על הרצפה, צחק בעייפות וליטף אותו. הוא האכיל את ארצ'י, שתה מים ואכל קצת בעצמו, (לא מהאוכל ומהמים של ארצ'י, שכרגע שבע ועשה מקלחת משובחת ליד המיטה שלו.) התקלח ארוכות, התלבש, בהה בארון שלו לשתי שניות ואז נכנס למיטה שלו ,התכסה, ושקע במחשבות בעוד ארצ'י למטה קיבל את אבא הפעם, שחזר מהעבודה. ניקו התכונן נפשית לעונש ונזיפות בעוד כמה דקות, אבל בינתיים המשיך לחשוב.
למה וויל בארון? החיים שלו נשמעים נהדרים. הוא חולם להיות רופא, הוא מצליח בלימודים ובכל דבר שהוא עושה, הוא מקובל, הוא לא מוחרם, בניגוד לניקו, שכל השכבה התרחקה ממנו כאילו שהוא נושא איתו מחלה מדבקת והפיצה שמועות שהוא הומו כי עוד לא הייתה לו חברה בעוד לרוב הבנים כבר יש או הייתה, אז גם לכן הוא היה בארון. "אבא?" הוא מיהר להקדים תרופה למכה וירד למטה במדרגות העץ לאביו, לחיבוק מוחץ.
אבא הניח אותו די מהר. הוא נראה פרוע ועייף ועיניו נראו מוטרדות. "ניקו. איפה אמא?" הוא שאל. "אה," ניקו גמגם. "נראה לי ש...בעבודה." ג'יימס בחן אותו במבט בוחן והניח את התיק שלו בחדר של ההורים ואז חזר אליו והושיב אותו על ברכיו בזמן ששתה מים ליד מדף הבר השחור. " ' נראה לך ' ? וגם ' נראה לך ' שלא שמנו לב שנעדרת אתמול הלילה ושלא הלכת לבית ספר היום?" אבא שאל אותו בקול נוזף. ניקו התכווץ והרגיש גוש בגרון. "זואי שאלה מה קרה." אבא המשיך. זואי הייתה המורה שלו.
"אמרנו לה שישנת בסוף שבוע הזה אצל סבא וסבתא, ושהם רחוקים מבית הספר מכדי להגיע בזמן, מה שנכון למזלנו." הוא הוסיף לשמחתו וניקו נשם בהקלה. "אני מצפה להסבר אחרי המקלחת, ניקו. ובינתיים, בתור עונש ראשון, עשה טובה ותכין פסטה בולונז וסלט לארוחת צהריים היום. ותתחלף במטלות שלך עם אליוט על הדרך." הוא אמר. ניקו הנהן בהשפלת המבט והסתכל למטבח. להכין פסטה בולונז וסלט עוד היה לו די קשה, אבל ניקו הרגיש שעוד קצת אימונים והוא יהיה בסדר. כמו של אמא ואבא בימים גרועים שלהם. כלומר, לאכול את זה לא יהרוג אותך.
"טוב," אבא אמר, הושיב אותו בעדינות על הכיסא השחור במקומו והלך להתקלח עם מבט חמור למטבח. ניקו הבין את הרמז וקם באנחה, אחרי שסימן בלוח מטלות את ההתחלפות ושם לעצמו סמיילי כווי. "חצוף," אמר אבא וצחק. "עוד לא עשית כלום." וניקו ידע שהם בסדר. הוא חייך אליו, אבא קרץ והלך. ניקו התחיל להכין באנחה נוספת בזמן שארצ'י הלך לישון במיטה שלו ועצם עיניים כשהוא מכשכש בזנב עד שהוא נרדם.
YOU ARE READING
"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי
Adventure("וואן" "שוט"- קטע קצר אחד למי שלא יודע) (הסברתי כי אני נותנת לקרוא את הספרים שלי גם לא לתולעי ספרים אלא לפשוט חברים שלי...) כאן אני אכתוב פריקות, כשתהיה לי השראה, וסתם רעיונות לסיפורים שאולי בעתיד אני אכניס או אהפוך אותם לספר ופאנפיקים לספרים שוני...
