"האושר נמצא בדברים הקטנים" - הוואנשוטים שלי

פיקצר לבית האדס, נק' מבט ניקו

ניקו בדיוק הכין את אתנה פרתנוס למסע כשאנבת' הגיעה אליו. "תקשיב, אני צריכה לדבר איתך." היא אמרה לשקט. ניקו קפא. איך...איך היא יודעת? ואם ה י א יודעת, אז גם...הבהלה חנקה את ניקו. והוא כבר סמך על ג'ייסון. אידיוט, הוא חשב ועיקם את פניו. אסור לסמוך על אנשים. "בוב," אנבת'  אמרה בינתיים, לא שמה לב למאבקי הנפש של ניקו כלל. אבל לפחות ניקו נשם בהקלה עכשיו. היא לא יודעת והנושא שונה לגמרי. "הטיטאן....הוא הציל את חיינו כנראה רק כי אתה היית כל כך נחמד אליו. אני רוצה לומר לך תודה." ניקו לא היה מסוגל לדבר. הוא זכר את בוב הטיטאן...יפטוּס, יותר נכון, ואת היום הזה. הוא בדיוק חזר מביקור של אבא שלו בארמון שלו ואז החליט ללכת לבקר את בוב, לראות מה שלומו. בוב חייך אליו, נטול זכרונות.'היי,' ניקו אמר לו אז. בוב השיב בירכת שלום עליזה והמשיך לנקות תוך כדי. הם דיברו קצת על השאול, ואז ניקו הזכיר את פרסי ואנבת'. בעיקר את פרסי. "תראה," ניקו אמר. "אני יודע שאנחנו בקושי מכירים, אבל אם פרסי יהיה בסכנה...תוכל לשמור עליו? ועל אנבת'." הוא אילץ את עצמו להזכיר גם אותה. עם כמה ששנא אותה, לא הגיע לה למות."שום בעיה" בוב אמר בעליזות. ניקו הנהן בהקלה. "תודה, יפֶּ- בוב." בוב טפח לו על הכתף וניקו הלך. עכשיו, בהווה, ניקו בלע את הדמעות בכוח אחרי שאנבת'  סיפרה מה קרה לבוב ולדמסן. "אני מצטער." הוא אמר בצרידות, בלי להסתכל על אנבת'. הוא התעקש להסתכל בקיר העץ מולם. אנבת' הנהנה וחיבקה אותו והלכה. עברו עשר דקות שבהן ניקו המשיך לעבוד על הפסל למסע. ואז ג'ייסון הגיע, עם מבט רציני על פניו. ניקו הכין את עצמו נפשית לעוד שיחה מעצבנת, אבל לשם שינויי ג'ייסון הסתכל על ניקו בתהייה ורק הניד בראשו. "אני יודע למה אתה עושה את זה. אבל אני עדיין חושב שאתה אמיץ מאוד." ניקו לא ענה. מקודם הוא היה כל כך קרוב לפרסי; הוא עוד היה המום מזה. אבל פרסי בקושי התייחס אליו. לא שזה משנה לו, כמובן. והלוואי גם שג'ייסון אף פעם לא היה מגלה. ושרביט דיוקטיאלנוס זהר עכשיו בסגול באור גדול, בהתאם לסערת הרגשות שחלפה עכשיו בניקו. ג'ייסון חייך קצת עכשיו. "אני יודע שאתה שונא את זה. אבל בוא הנה." הוא חיבק את ניקו בכוח,וניקו עזב את החבלים. 

ניקו הירשה לעצמו במצב הזה לשחרר דמעות קצת. האור של השרביט גדל עוד וג'ייסון חיבק את ניקו יותר. ניקו משך באף. "אני יודע." אמר בקול צרוד. "הוא לא...אני לא..." "ניקו," ג'ייסון אמר בקול רך. "ששש. שום דבר מזה לא משנה עכשיו. אתה צריך לאגור כוחות למסע." הם שתקו בערך שתי דקות נוספות ככה, שבהם לאט לאט ניקו הרגיש טוב יותר. הוא התרחק מג'ייסון במעורפל. "תודה," הוא מלמל לריצפה כשהוא מוחה עיניים. "אני...אני מבטיח לנסות." ג'ייסון חייך. ניקו קלט שבכה עליו. הוא זז באי נחת. "אתה תראה שיהיה טוב יותר. ועכשיו, לך לישון. דרך ארוכה לפניך, די אנג'ילו." ניקו חייך בהיסוס והלך לישון. כשקם, הוא הרגיש מאושש.  הוא אכל ארוחה אחרונה  על הספינה עם המון שתיית מים ואז הלך לריינה ולמאמן ולשבעה, שחיכו ליד הפסל. המאמן וריינה כבר היו קשורים לפסל. ניקו הגיע אליו וקשר את עצמו גם, מתעלם מכל האחרים. פרסי ואנבת' החזיקו ידיים. זה לא עודד אותו. הוא נדחק בין ריינה למאמן; גם זה לא עודד אותו. הסאטיר זז בפראות כשעודד את כולם שיהיה בסדר עם קריאות קרב. ליאו החמיץ פנים למאמן. פרנק הסתכל בדאגה על הדג' לידו. בינתיים ריינה הצליחה אכשהו לחבק להפתעת כולם מכל המובנים את אנבת'. "אנחנו נצליח," היא אמרה. ניקו ניסה לא להראות את כל הספקות שלו, אבל הוא ראה שג'ייסון מבין לפי איך שהוא הסתכל עליו בדאגה. עיניו של ג'ייסון שידרו לו:'בהצלחה. אתה יכול.' ניקו השפיל את המבט. ג'ייסון לא מבין כלום, הוא חשב במרירות. "אני יודעת," אנבת' השיבה לריינה, ואז פנתה לניקו, שמיהר להראות כרגיל. "בהצלחה," היא אמרה לו. ניקו השפיל את המבט, כדי שאנבת'  לא תראה את הזעם בעיניו. "כן. גם לכם." עכשיו שלושתם היו מוכנים סוף סוף, וניקו נשם עמוק. יש לו משימה. אסור לו להתפרק. הוא הרים את המבט, מה שגרם לבטן שלו להתהפך, כי ישר מולו היה פרסי. הוא אילץ את עצמו לדבר. "בסדר," הוא אמר, מחזיק חזק בחבלים ומתרכז באוויר כדי לא להסתכל על פרסי. "תחזיקו בחבלים, כולם. מתחילים." ניקו נשם עמוק שוב עכשיו, התרכז בצל של אתנה פרתנוס, חשב על מקום מסויים באלבניה- היעד הראשון שהם קבעו- והם נעלמו.