חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 5

אני לא שומע כלום מהבית.
איפה אבא? הוא אמר שהוא יחזור עם אימא, למה לוקח הרבה זמן?!
זה לא מפסיק להתפשת שמישהו יעשה שזה יפסק!
קרסתי על הקרקע כי לא יכלתי לעמוד יותר. ״אימא! אבא מציל אותך!! אל תדאגי.״ זעקתי לכיוון הבית השרוף שעולה בלהבות.
כל החיים שלי שרופים...
אבל רק ההורים שלי לא, אז הכל בסדר.

״בוא חומד, ניכנס לבית שלי ביחד ואני אביא לך שוקולד. עוד מעט תראה את אימא ואבא." חסמין, השכנה שלי אמרה בעת שהיא נמצאת גם היא על הקרקע מאחורי ומחזיקה אותי בזמן שאני מנסה להשתחרר ממנה ולרוץ להורי.
"לא, לא , לא רוצה שום שוקולד אני רוצה את ההורים שלי ולהיות בבית!" התעקשתי, צעקתי, בכיתי.

״כולם להתרחק!"
איש ענק עם חליפה וקסדה שמכסה את פניו פקד, והשכנים לקחו צעדים אחורה אבל עדיין נשארו לצפות כאילו זאת הצגה.
חלקם שלחו אלי מבטים עצובים.
אני שונא אותם הם לא עוזרים!? למה הם מסתכלים? שיעזרו לי!!
שיעזרו להוריי!!
או שיצילו את הורי או שילכו.

האיש עם הקסדה התקרב אליי, התכופף לעברי והניח את ידו על כתפי.
"גיבור, אתה קרוב מדיי וזה מסוכן. בוא אחרי אתה צריך לעבור כמה בדיקות.״
"תעזבו אותי! לא אכפת לי." צעקתי לו בפנים ודמעות ממשיכות לזלוג מעיניי.
החזרתי את מבטי אל הבית השרוף "אבא הבטחת שתחזור תצאא!!בבקשה, אתה מפחיד אותי! אי אפשר להיות הרבה זמן שמה זה מסוכן!
זה מסוכן הרבה זמן בפנים..." זעקתי את המשפט הראשון והמשפט השני בלחש.
"האנשים שלנו מוציאים אותם, אל תדאג אנחנו רק רוצים שתהיה בטוח." נשמע שהוא לא מאמין למילים של עצמו. לאחר מכן הוא הרים מבט לחסמין וסימן לה לקחת אותי.
היא הרימה אותי בקלות ואני השתוללתי בעזרת רגליי "אבא! אימא! הם לוקחים אותי ממכם למה אתם לא באים!"
״אימא...״

״בוקר טוב סניור*". בירכה הפקידה בקבלה בחיוך מודאג.
"בוקר טוב תמרה". החזרתי לה בהנהון ראש.
היא בחנה את פני ושאלה "הכל בסדר? רוצה אני אכין לך קפה?"
"לא, תודה אני מסתדר," חייכתי אליה "והכל בסדר." שיקרתי.
הכל לא בסדר, זה היה לילה מזעזע.
זה ירדוף אותי לתמיד.
אחרי אתמול כשהרגשתי שהכל חזר על עצמו שוב, לא נרדמתי. שוב לא הצלחתי, לא רציתי, פחדתי.
כן ניקולאס רומרו פחד.
זה הרגיש כל כך אמיתי שאני עדיין מרגיש צמרמורות.
זה ישאר איתי לתמיד, כמו צלקת.
כמו דה גוו, כל הזמן אני אהיה שם כילד צופה באש הבוערת והמתפשתת שורפת את הכל.
על איך לוקחים את ההורים שלי שבמקום שאני אציל אותם חוטפים אותי משם.
ועל איך לעזעזל אף אחד לא עוזר לאבא שלי להציל את אימא!?
אני עדיין מחכה לאבא שהבטיח שיחזור עם אימא.
הוא הבטיח.
הוא חייב.
אסור להפר הבטחה.

הלכתי לכיוון המעליות, נכנסתי למעלית  A ולחצתי על כפתור מספר 15.
כשהדלתות נפתחו נרגעתי כשראיתי שהעובדים מהקומה הזו נמצאים. לפחות זה.
המשכתי לכיוון המשרד של לואיס ונינה.
לואיס קם לכיווני ונינה נשארה במקומה בעת שהתעסקה עם הניירות בשולחנה.
"בוקר טוב ניק. פעם ראשונה שאני רואה אותך מאחר." נינה, עובדת אצלי כבר כמה שנים וכמו שאני סומך על לואיס כך אני סומך עליה. רק לנינה ולואיס אני נותן להם לקרוא לי בשמי הפרטי, הם חברי הטובים ואני יותר אוהב כשהם קוראים לי בשמי הפרטי מאשר אדוני.
לואיס טפח על גבי "בוא רגע למשרד שלך."
הלכנו למשרד ליד ששם המשרד שלי על מנת שאהיה קרוב למשרד של נינה ולואיס. בעבר גם אנה הייתה ביחד איתם אבל היא חלק מהעובדות שפיטרתי.
לואיס סגר את הדלת אחריו והביט בי בפנים מודאגות. הוא יודע.
"מה." שאלתי בחוסר סבלנות.
"אתה חיוור."
"לא אכלתי."
"אתה איחרת." הוא קבע. "פאקינג ניקולאס איחר! שני המילים האלו ביחד נשמעים לי מוזר ביחד."
"פקקים."
"לא, לא, לא. אתה יודע שאתה לא יכול לשקר לי."
"לו, אין לי זמן לשיחות נפש כרגע. אתה בא למטבח? אני רעב מת." אני משנה נושא.
"אף פעם אין לך. אתה לא יכול לשמור תמיד בבטן. זה קשור למשהו שקרה בלילה?"
הוא תמיד ידע מתי אני משקר הוא מכיר אותי יותר ממה שאני מכיר את עצמי.
והוא יודע בדיוק מה קרה אבל אני שונא לדבר על זה, והוא גם את זה יודע.
לעומת זאת, הוא עדיין מנסה לדבר איתי על זה ואני יודע שהוא רק רוצה לעזור לי, שאני אפרוק ושהוא יהיה כאן בשבילי שאני ארגיש טוב עם עצמי אבל שום דבר לא יעזור לי.
מעבר לכך זה גם מזכיר לי כמה אני אשם. אז בשביל מה?
האמת היא ששני הדברים היחידים שעוזרים לי הם, להכחיש ולא לדבר על זה.
"טוב, בוא למטבח. אבל רק אל תשכח שאני תמיד פה לצידך לא משנה מה." הוא הדגיש את המשפט האחרון.
זה עוד משהו שאני אוהב אצלו שהוא יודע מתי להפסיק, לשחרר. אבל לא להרבה זמן.

סניור- אדוני.