חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 27

הו... לא, לא, לא.
הוא הבוס שלך אן, לא ידיד שלך.
הייתי אמורה לשתוק. הוא הבוס שלי. בכל דקה הוא יכול לפטר אותי, ושום דבר לא יעניין אותו, הוא פיטר הרבה עובדים לאחרונה. והוא נראה אחד שמפטר אנשים בשביל הכיף.
כנראה בגלל שהייתי כל כך קרובה אליו זה גרם לי לשכוח את המצב שבוא הוא הבוס ואני בסך הכל מתמחה שלו.
אבל אם אהיה אמיתית עם עצמי, אני רוצה שהוא יכנס שוב למשרד. אני מודה בפניי. להריח שוב את הריח הגברי שלו שרק עקב זה שהיה קרוב נורא אליי הוא נדבק לבגדיי.

אני נזכרת בשיחה הקצרה שניהלנו לפני שעתיים.
"נשכח ממה שהיה אתמול?״ יותר קבעתי מאשר שאלתי בזמן שאני מנסה להתחמק ממבטו.
מצחיק, חשבתי באותו רגע. כי הוא בטח כבר שכח ולא כמוני, שמה שקרה אתמול לא מפסיק לפרוץ לי למחשבות.
הוא הפנה את מבטו אליי ואני בחזרה.
הוא שוב מסתכל עליי כמו שהתסכל עליי בפגישה, מה המבט הזה אומר? למה הוא מעיר מקומות בתוכי שהוא לא אמור להעיר.
יש לי אפס ניסיון בבנים, וכל מי שמכיר אותי יודע זאת.
הוכחה מספר אחת, ליאון. לא צריך עוד הוכחות או מילים.
הוא הפתיע אותי שאמר, "לא אוכל לשכוח, מצטער." הוא לחש ומבטו צנח לשפתיי.
פתחתי את פי כדי להגיב אבל לא היה לי מה, סגרתי את פי והסמקתי, שוב. פעם ראשונה שאני נהנת מלהתסכל על מישהו.
ניקולאס רומרו המנכל לא אותו בחור חייכן מאתמול, המבט שלו קר וקשוח, קשה לי לפעמים לפענח את פניו ותגובתו למה שאני אורת או עושה.

״מחשבות על הבוס?״ נינה שאלה והעירה אותי מהמחשבות של עצמי.
הרמתי את מבטי שהיה מופנה אל השולחן , ״מה? לא!״  אמרתי בבהלה. אני עד כדי כך שקופה?
״רק חשבת על מה לאכול היום בערב נכון?״ היא הרימה את גבותיה ברמיזה.
״כן, בדיוק.״ זרמתי איתה.
״על מה חשבת לאכול? חלבי נכון?״ לואיס שאל.
״סוטה!״ נינה אמרה בקול והשליחה עליו סוכריה שהייתה בתוך הצנצנת בשולחנה.
הוא תפס את הסוכריה באוויר במיומנות, כאילו כל יום היא זורקת עליו. ״לא בלונדה, אני לא סוטה, את סוטה, אפילו לא חשבתי על זה כמשהו סוטה.״ הוא חייך חיוך זחוח.
אני חושבת שהם זוג, המבטים שלהם אומרים הכל. יתר על כך, הם מצחיקים ביחד, משעשע לראות אותם מהצד.
ואני לא מבינה, אני עד כדי כך טיפשה שלא הבנתי?
חלבי? חלבי? לאכול? מה יכול להיות סוטה וחלבי?
נינה כתגובה הסמיקה והובכה, אך במהירות שינתה נושא,
״מה את חושבת על ניקולאס? שבשבילך הוא האדון רומרו.״
היא שואלת על ניקולאס יותר מדי, למה?
הנחתי את ראשי על ידי, "אמ, בסדר. אבל אני לא מבינה מה הסיפור שלו, הוא קרא לי צ'יקה זו איזשהו בדיחה שאומרים לחדשים?״
"בגלל שאת הכי קטנה פה הוא קורא לך כך." לואיס אמר.
"למרות שיש פה עובדים בני 25, אבל הוא סתם מתגרה בך." נינה הוסיפה.
"למה שיתגרה בי?" שאלתי בתמימות.
"את זה תשאלי אותו." לואיס חייך חיוך שאומר שהוא יודע משהו שאני לא.

״קראתי לו וייחו, אתם חושבים שזה יתן לו קלף ללפטר אותי?״
״קראת לו זקן?!״ לואיס זרק את ראשו לאחור וצחק.
אוי.
״לא, אל תדאגי.״ נינה חייכה חיוך גדול ויפה.
״כבר הגעת ואנחנו אוהבים אותך, תמשיכי לרדת עליו זה מצחיק.״ לואיס אמר והצביע עליי עם העט השחור שבידו, ״אבל תזהרי כשאת יורדת תוודאי שאתם לבד.״
הפעם הבנתי.
נינה השליחה עליו עוד סוכריה, ״לואיס! תעזוב אותה! אתה והפה המלוכלך שלך!״
הוא הזיז את ראשו הצידה והתחמק מהסוכריה, ״לא חבל על הסוכריות? אני אוהב אותם, אחרי זה אם לא יהיה לי משהו מתוק לפה את אחראית לתת לי משהו מתוק אחר.״ הוא חייך חיוך זחוח והתרווח על כיסאו.
פניה של נינה נהפכו לאדומות, היא קמה מהכיסא והטיחה את ידה על השולחן, ״זהו זה! אני הולכת להמשיך במשרד של סילבן.״
״בלונדה, אל תשקרי לעצמך אני רואה שאת אוהבת את המשפטים שלי, זה מדליק אותך ומדליק את האש שבתוך, את יודעת לאיזו אש אני מתכוון.״ הוא זקר גבה.
אני מרגישה מעט אי נוחות ומתעסקת במחשב ומנסה להתעלם.
״תפסיק!״ הרמתי את מבטי וראיתי את עיניה של נינה נוצצות מדמעות, אך היא הורידה את מבטה ואספה דברים משולחנה, ״די, להגיד את המשפטים שאתה אומר לכולן! די לבלבל אותי!״ אמרה בזעם וצעדה אל דלת היציאה עם הדברים שאספה משולחנה.
לואיס הרצין פנים ומבטו התרכך, ״מה? רגע בלונדה...״ הוא קם על רגליו במהירות ותפס את זרועה לפני שהספיקה לצאת, ״אני לא-״
״אתה כל הזמן אומר שאני מיוחדת בשבילך ואחת ויחידה,״ עיניה כבר משחירות את הדמעות, ״בניגוד לכך, אתה מדבר איתי כמו שאתה מדבר לכל אחת, אני כמו כולן בשבילך!״ היא לקחה את ידה בכוח מידו ״ואל תבוא אחרי!״ אמרה ויצאה בזעם, משאירה מאחוריה גל של מתח ושקט.
לואיס עומד בגב מופנה אליי מסתכל על הדלת שטרקה מול פניו ולא זז ממקומו.
מה קרה בניהם? הסתקרנתי. אבל אסור לי להתערב, זו לא הבעיה שלי. אבל שידעו שאם היא או הוא יצטרכו עזרה אני כאן.
״רוצה אני אשאיר אותך כאן לבד לכמה דקות?״
״אני אשמח.״ אני לא מכירה את לואיס הרבה, אבל ממה שהכרתי מוזר לי לשמוע את קולו כך, שקט ופגוע.
קמתי אל עבר היציאה ולפני שאלתי, ״להביא לך לשתות?״
הוא השפיל את ראשו וצעד קדימה אל עבר שולחנו, ״לא, תודה אנדריאה.״ קולו רועד.
״אן.״ תיקנתי ויצאתי.