חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 11

"טוק טוק טוק." קול קטן נשמע מבעד לדלת.
אני מתעלמת ומתהפכת במיטה לצד השני.
"טו טו טוק" שוב הקול הקטן של קופיקו.
"קופיקו די!" אמרתי והשלכתי את הכרית אל הדלת.
"לא רוצה ולא רוצה." הוא אמר מבעד לדלת.
הרמתי את ראשי וקראתי את השעון הדיגיטלי.
השעה 6:00 למה הוא ער כל כך מוקדם.
למרות שאני בדרך כלל ילדה של בוקר ותמיד קמה מוקדם אבל מאז שסיימתי את הלימודים במקום לקום ב5:00 אני קמה ב8:00 שבשבילי זה כבר מאוחר. ממש מאוחר.
"טוק טו-"
"תיכנס". וכיסיתי את פניי עם השמיכה
במהירות הוא נכנס לחדרי וקפץ עלי .
"בוקר טובבב". הוא הזיז את השמיכה מפני ונתן לי חיבוק.
"בוקר טוב קופיקו." חיבקתי אותו בחזרה עם חיוך.
הבן אדם היחיד שגורם לי לשכוח מהכל.
"משעמם לי, אין היום גן ובאלי שתסעי אותי למשחקייה."
"נתפלל ביחד שסימון לא יהיה שם?"
הוא צחק ואמר "אמן." לתפילה שלא אמרנו.
"אבל אן אן? הוא שאל וצבע לחייו נצבעו באדום.
"כן קופיקו."
"תבואי עם ג'וג'ו?״
התחלתי לצחוק והזזתי חלק מקצוות שערו החום מפניו.
הוא נורא אוהב את ג׳ו חברתי הטובה,וזה נורא מצחיק אותי העניין הזה.
"אבוא איתה , אבל אתה יודע שהיא גדולה מדי בשבילך."
"אימא אומרת אין גיל לאהבה."
"זה נכון אבל יש גיל מסוים שזה מוגזם."
"אני לא מסכים איתך. חוץ מזה היא אוהבת אותי והיא אוהבת גם ספיידרמן."
"איך אפשר לא לאוהב אותך." הסתכלתי על עיניו ואמרתי שוב לעצמי, איך אפשר לא לאהוב אותו.
הילד שהכניס אור ענק לבית.
"אני אביא אותה בתנאי אחד".
"מה התנאי?״ הוא שאל בסקרנות.
"נשיקה." אמרתי לו והצבעתי על הלחי שלי, הוא נתן במהירות ואמר "עכשיו גם לי מגיע."
פיזרתי עליו מלא נשיקות ודיגדוגים והוא לא הפסיק לצחוק ולהשתולל.

*הפרק לא הסתיים*

השעה 7:00 בבוקר, יצאתי מהמקלחת, לבשתי שמלה קיצית קצרה בצבע כחול, אספתי את שיערי בקוקו גבוה.
קופיקו מאורגן ומחכה לי בסלון.
ג'ו הייתה ערה מפני שהיא לומדת למבחן הגדול שיש לה עוד חודש בחינוך, והיא הסכימה לבוא .
כמובן שקופיקו קפץ מאושר כשהיא אמרה "אני באה רק בשביל קופיקו" כן, גם היא קוראת לו כך.

ענדתי את השרשרת הקבוע שלי עם התליון הקטן שכתוב "חי" בעברית, שאבי הביא לי בבית של סבתא לפני שעזב כשהייתי בת 11.
זה היה כשהיינו בישראל ארץ הולדתו של אבי. ביקרנו את משפחתו ואת סבתא שלי ואת אחי אדריאן שהתגורר איתם במשך שלוש שנים כיוון שהתחבר לארץ הזו אך ביקר אותנו כל חודש.
יתר על כך, אני לא יודעת לאיזה תפקיד אבל הוא התגייס לצבא הגנה לישראל יום לפני שחזרנו לבית.
זה מטורף! כי אני ממש זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
בימים שהוא היה בישראל (לפני שהתגייס) כל יום דיברתי איתו בסקייפ וצחקנו ביחד.
אפילו בלילה, התגנבתי לחדר של אימא ולקחתי לה את הפלאפון במטרה להתקשר אליו.
היה לנו את הקשר הכי חזק בעולם, ואפילו לימד אותי מילים בודדות בעברית והוא לא הפסיק לצחוק על המבטא שלי בזמן שגם לו היה מבטא ספרדי אבל פחות כבד משלי.
ביקרנו בישראל כמעט חודש, וחזרנו רק אני ואימא בלי אחי אדריאן ובלי אבי. אף אחד לא הסביר לי למה וכעסתי נורא. הייתי נורא מבולבלת. ילדה בת 11 שלא מבינה למה אביה ואחיה הגדול עוזבים אותה בלי שום הודעה מוקדמת.
עד עכשיו הם לא יצרו איתי קשר ואני יודעת שאימא שלי יודעת הכל אבל היא לא מספרת.
הדבר הזה מרגיז. כי אני בסך הכל רוצה לדעת אם הם בסדר ולראות אותם.
הם חסרים לי.
הם היו חלק מאוד משמעותי בחיים שלי.
הם עדיין.

עד גיל שלוש עשרה ניסיתי להתקשר לאחי והמספר היה חסום.
ניסיתי ליצור קשר עם אבי וגם הוא לא ענה.
הם פשוט נטשו אותי ואת אימי לבד.
תמיד המחשבה שאולי הם לא רצו קשר איתי עלתה לי לראש.
המחשבה שאולי... שאולי ה- הם מתו?

אך, לפני שלוש שנים אימא שלי קיבלה את ההחלטה הכי טובה בעולם.
ביקשה את רשותי וישר הסכמתי איתה.
לאמץ את קופיקו.
מהרגע הראשון שאימי ראתה אותו היא התלהבה ואמרה שהוא מזכיר לה את אדריאן עם העיניים הכחולות והגדולות, הצבע שיער והריסים הארוכות.

בכל זאת, אני עדיין עונדת את השרשרת למרות הכעס שלי אני עדיין אוהבת אותם ומתגעגעת ואני מפחדת לשכוח אותם והשרשרת הזאת מזכירה לי את שניהם וזה הכי קרוב שלי אליהם.