חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 59

אתמול שוב פעם מקום ראשון ברומנטיקה!
מליוןן תודוותתתת!🙏❤️
והינה לכן פרק ארוך מאוד❤️

הוא אמור להיכנס כל רגע ולהגיד שהוא עבד עליי.
בין לילה הכל השתנה?
רק אתמול הוא אמר, אני אוהב אותך. ממש כמה ימים אחרי שנפגשנו הוא אמר, ״אני שלך לנצח״. ״לא אעזוב אותך בחיים, נשבע״. ״אני לא כמו אדריאן ואבא שלך, אני לא אברח לך לעולם״. ״לנטוש אותך? ציקה, לעולם לא. אנחנו נתחתן״. ״אני רוצה ילדים איתך״. ״רוצה להתחתן איתי?״ ״ נדפקת איתי לכל החיים, את הולכת להזדקן יחד איתי״. ״איך אפשר לעזוב מישהי כמוך? אני נשאר איתך לנצח. את סומכת עליי שאשאר?״ כמובן שעניתי שכן. כמובן שכמו אידיוטים סמכתי עליו. חשבתי שיש בי חוכמה, מסתבר שלא. לא חדש לי שאני עיוורת, עיוורת מאהבה. נפלתי בפח כמה פעמיים אבל הפעם הזו היא הכי כואבת.

השאלה שלי היא לכמה שנים ניק יעזוב? לתמיד? כמו שפאפא ואדריאן עזבו אותי? בסופו של דבר אני אהיה לבד. כל האנשים שאני אוהבת הולכים. מה אעשה בלי ניק? בלי גו? בלי לואיס ונינה. בלי קופיקו ובלי מאמא. הם יעזבו בשלב מסוים. כולם עוזבים אותי בשלב בחיים.
רואה את עצמי נשארת לבד בארץ זרה בלי אף אחד.

בלי אדריאן ופאפא קשה לי למרות השנים שעברו, למרות שאני שוכחת מעט כבר איך הם נראים, שוכחת מיום ליום איך הקול שלהם נשמע. ומתגעגעת לכל דבר מהם. בלעדיהם קשה לי.
ואז ניק הגיע והיה האיש שהחליף אותם, האחד שדאג ואהב אותי בכל מצב.
לחשוב על זה בלשון עבר מוציא ממני עוד שיהוק של בכי.
אחרים יגידו שאני מגזימה שניק היה כמו המלאך השומר, כמו הגיבור שלי, כמו החבר הכי טוב והבן זוג הכי טוב.
אבל זאת לא הגזמה זה מה שאני מרגישה.
אדריאן ופאפא השאירו לי חלל ריק בפנים וניק מילא אותו בדרך הכי קסומה וממיסה שיש, בדרך הכי עדינה, בדרך אהבה.
עכשיו? הוא ריק לחלוטין, וזה צורב לי למרות שזה ריק.

אני יוצאת לרגע מהמחשבות בעת שאני מרגישה שהחדר שלי במלון נורא חנוק. אני יוצאת אל המרפסת ופותחת את הדלת על מנת שיכנס אוויר אך גם כשאני יוצאת אל האוויר אני מרגישה שחנוק. אולי הגרון שלי כבר כואב מבכי? אני אפילו לא רוצה להביט בעצמי במראה. לא רוצה לראות את הכאב בעיניים של עצמי, לא רוצה להאמין למה שהוא גרם לי להרגיש לזה שהחליט שזה הסתיים.
כל הבכי הזה הכאב בלב אבל משהו מוזר... למרות הכל אני לא מעכלת שנפרדנו, אני לא מעכלת שזה הסתיים כל כך מהר אבל איך אני מרגישה כל כך נורא? איך ארגיש כשאעכל.

אני לוקחת את השלט של המזגן כי אני מבינה שהאוויר הקריר בחוץ לא עוזר. רק כשאני אוחזת בשלט אני מבחינה שידי רועדת.
אני צועדת אל המיטה בצעדים כושלים ומתרסקת.
קולי רועד כשאני מרגיעה את עצמי, ״תרגעי״. אני מרגישה שהחרדה חזקה יותר ממני.
אני אדם חלש וקשה לי להחזיק את עצמי, כולם יודעים את זה.
ניק לא, ניק אמר שאני חזקה אבל עכשיו אני כבר יודעת שהוא שיקר.
״את כל כך חלשה, אדיוטית וחסרת ניסיון בלשמור על עצמך.״ השטן הראשי אמר שהביט לתוך עיניי.
גם השטן ידע.
מאמא אומרת שאני רגישה מדי וכל לחץ קטן משפיע עליי בענק וזה טבעי היא הוסיפה שאני חזקה ויכולה להלחם בזה. אבל מה שתמיד הרגיע אותי אלו החיבוקים החמים שלה.
קרבה של אנשים מרגיעה אותי, כשאני מרגישה חולשה ופחד אני צריכה את הקרבה של מישהו. אני אף פעם לא אהבתי להיות לבד.
אני מניחה את ידי הרועדת על חזי ובמאמץ מנסה להסדיר את הנשימות המואצות והלא רגועות.
״לא שוב, בבקשה אני מפחדת.״ אני מתפללת. משכנעת את הגוף שלי להירגע אך הרעידות כבר מוגזמות ואני מרגישה חולשה.
אבל אני לא מוותרת ונלחמת בעצמי.
אבל אני מפחדת להתעלף.
חזי ממשיך לעלות ולרדת במהירות ואני משפשפת את ראשי בידי הרועדת.
״הכל יהיה בסדר, ה... הכל יהיה בסדר.״
אני צריכה יותר אוויר ואני מנסה אבל אני לא מצליחה.