חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 21

"פאקינג עיוורת."
נשכבתי על הירך של ג'ו במיטתה בשעה שהיא מלטפת את שערי.
"מפגרת.״ סיננתי לעצמי. ״איך לא ראיתי, למה לא הקשבתי לכן, למה אני חייבת להכאיב לעצמי." המשכתי להתלונן על כמה מטומטמת הייתי.
"אן... את לא."
"אני כן! אתן הראיתן לי הכל ופשוט התעלמתי, הכחשתי."
"אן שלי, זה בגלל שאנחנו ראינו הכל מהצד את מבינה? ואת היית בתוך זה. יכול להיות שלא הרגשת את זה."
"גם מה הוא מזכיר את האונס? ואיך שהוא אמר את המשפט כאילו זה הגיע לי..." הדמעות שוב זלגו. "הוא יודע כמה קשה זה היה, הוא יודע שלמרות שעברו שבע שנים אני מרגישה אותם, הם מופיעים לי בחלום, אני מקבלת פלשבאקים לא ישנה בלילות מרגישה מחוללת ומלוכלכת. ובשביל מה? וזונה? אני זונה ג'ו?" לחשתי והסתכלתי אליה.

"ממש לא! את לא זונה ואף פעם לא היית. הוא דביל, הוא ניסה "לנצח" אותך במילים שהוא יודע שתיפגעי מהם."
"אז הוא ניצח."
"הוא לא ניצח, את ניצחת. אן אני לא מרשה לך לבכות בגללו," היא ניגבה את דמעותיי, " כמו שאני מכירה אותך חזקה! ואת תבכי בגלל כלב מסומם? בגלל נער בן 27 שמתנהג כמו פאקינג ילד בן 3? שהדבר שהכי חשוב לו בעתיד זה לראות את הזין הקטן שלו מזדקן?!״
"לפחות סטרתי לו כאות פרידה.״
היא פקחה את עיניה בהפתעה וחייכה. "ככה חינכתי אותך! הסטירה הראשונה שאן נתנה למישהו ועוד לבן אדם שהכי מגיע לו." היא צחקה ומחאה כפיים.

אני לא אלימה בכלל – רק לג'ו אני אלימה שאנחנו מרביצות אחת לשנייה. בצחוק, כמובן- אבל חוץ מזה בחיים לא הרמתי יד.
לא היה לי למי, אף אחד לא התנהג עליי ברמה שמגיע לו סטירה.
חוץ מהשטנים.
צחקתי ביחד איתה וכמה שניות אחרי שוב הזלתי דמעות.
"כל ה"זוגיות" הזו, -אם אפשר לקרוא לה כך- הייתה לחינם. הייתה בשביל, כמו שמאמא אמרה, להשתמש בי.״
"זה לא לחינם אן. עכשיו את לומדת מזה, לומדת בשביל העתיד שלך וזה לא יקרה שוב, כי מטעויות לומדים, לא חוזרים שוב אליהם. את תזהי צבע אדם אצל עוד גברים מיותרים אחרים ותדעי מתי לתת להם סטירה כמו שנתת לכלב המסומם."
היא תמיד קוראת לו כלב מסומם.
כי לדעתה הוא כלב ומסומם.
ועכשיו גם לדעתי. זאת ועוד, בהדגש לכלב.
לאון היה מכור כמה שנים לסמים. אך, אני ואימא שלו עזרנו לו להיגמל. למרות שבזמן האחרון קצת חשדתי שהוא חזר לזה לפני הסימנים ובעיקר העיניים שלו.
שאלתי אותו והוא ענה, ״בחיים לא חוזר לחרא הזה.״
וכן, כמו סתומה! האמנתי לו.

"לקחת לי את הקפו-" אנטוניו נכנס לחדר ועצר כשקלט אותי.
לא הובכתי כשהוא ראה אותי כך בוכה, לא היה אכפת לי.
"אתה מפגר כמה פעמים אני עוד אגיד לך לדפוק לפני שאתה נכנס! צא מפה!״ גו נהמה לעברו.
"אן? את בסדר?" הוא התקרב ושאל בדאגה.
המשפחה של ג׳ו כמו המשפחה מספר 2 שלי, אף פעם אין לי בעיה לספר להם על דברים שמתרחשים בחיי.
"היא נראת לך בסדר, ימטומטם? אם תילך היא תהיה בסדר גמור."
"ג'ו את מוכנה לסתום פעם אחת?" הוא ענה.
משכתי באפי וצחקתי. הם פשוט מצחיקים ביחד.
"רואה? אני מצחיק אותה." הוא התיישב על מיטתה של ג'ו.
״עכשיו, מה גורם לך לבכות? האם זו ג׳ו? כי אין לי בעיה לקבור אותה.״ הוא התבדח.
ג׳ו חייכה אליו חיוך ציני וישר מחקה אותו מפניה.
"מה שקרה שלאון הוא בן זונה שלא יודע לשמור על הפה שלו סגור כמו שאתה לא יודע לעשות ." ג'ו אמרה
"לאון... תמיד ידעתי שהוא בן זונה."
שוב בכיתי.
כל הבכי הלא פוסק הזה... אני שוב מאשימה את המחזור שבכלל הסתיים לי. "רואה ג'ו, כולם ראו את זה. אני דבילית".
ג'ו עשתה לו מבט של 'רואה מה עשית'.
"את ממש לא בוכה בגללו! טוב שזה נגמר. עכשיו קומו שתיכן יוצאות, אני אטפל באפס הזה."