חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 26

השיר😍

״בהצלחה אן.״ קולה של נינה נשמע.
אני ולואיס הרמנו את מבטנו אל נינה אך נינה כבר לא הופיעה שמה אלא אנדריאה? אן?
קמתי מהכיסא במהירות והזדקפתי. פאק, פאק, פאק, פאק. יש, יש.
זה לא חלום, ואני לא הוזה.
זאת היא, היא שוב מתעסקת עם העגיל. זאת היא! אל תחייך, אל תחייך כמו דפוק. תשאיר פנים חתומות.
תמיד המזגן במשרדי דלוק, ועכשיו אני מרגיש חנוק, חם לי.
אני חייב לשחרר את העניבה לפני שהיא תחנוק אותי לגמרי.
היא צעדה לעבר שולחני וכל צעד שלה הלב שלי הגביר את קצת פעימותיו.
איזו יפה היא.
תירגע!
אבל איך אפשר להירגע כשהיא ניראת ככה יפהפייה.
אם היא לא תתקבל אז אזמין אותה אליי, היא לא תתנגד, נשכב וזהו, יעבור לי.
אבל אם היא תתקבל אני אדפק. למרות שהייתי מעדיף שהיא תדפק בגללי.
פאק. לא מתאים לי להתנהג כמו נער בן שש עשרה.

סניור- אדוני.

הושטתי את ידי בשביל ללחוץ לה את ידה אבל היא התכווצה לרגע.
"בוקר טוב, אנדריאה". בירכתי ומופתע שבכלל הצלחתי להוציא מילה.
בטח לואיס לא מבין כלום.
לא מבין שזו היא.
היא לחצה את ידי חזרה. "בוקר טוב סניור*." סניור.
לא רציתי לשחרר את ידי, ידה רכה מאוד. אני עוצר את עצמי מלהעביר את אגודלי על ידה הרכה.
אני בולע את רוקי לפיי שאני ממשיך לדבר. "אני מניח שכבר הכרת את לואיס." לא הורדתי ממנה את עיניי ובאור אני שם לב יותר לעיניה, אחת בצבע כחול והשנייה בצבע חום. מיוחד. כמו הים והיבשה.
איך לא ראיתי אותן אתמול.
עכשיו אני בכלל לא אוכל להסיט את עיניי מעיניה.
"נכון.״ היא הושיטה את ידה גם לעברו וחייכה אליו את החיוך הזה שלה, אבל לא כמו החיוך מאתמול, היום הוא נראה עצוב, אפשר לראות בעיניה, מה קרה לה? הסתקרנתי. אולי פגעו בה? המחשבה הזו הרתיחה את גופי. אבל למה? למה אני מרגיש צורך לגונן עליה? אני לא מכיר אותה אפילו, לעזעזל.
"שנתחיל?" התיישבתי.
"כמובן." היא ענתה והתייבשה מולי.

הביטחון שהיה לה הפתיע אותי.
לעומת אתמול היא הייתה יותר ביישנית ושקטה.
הפגישה עברה חלק, כאילו מה שהיה אתמול לא קרה.
כאילו לא היינו צמודים, לא צחקנו יחד, לא רקדנו יחד, לא נגענו אחד בשני.
כאילו לא פנטזתי עליה.
וזה לא כי היא שכחה, היא לא, כשהיא נכנסה והבטתי בה ראיתי שהיא זוכרת.
היא הייתה קצת בהלם לראות אותי כאן, אך כמו שהיא הייתה בהלם כך אני הייתי.

היא חכמה, הדיבור שלה באמת בוגר לגילה כמו שלו אמר.
אני חושב כשהיא רצינית הדיבור שלה הופך לדיבור של מישהי בת 40, בדיוק כמו לואיס, כמעט.
אני מסביר לה מה שהיא צריכה לדעת ופה ושם לואיס מוסיף.
לואיס צדק, היא מתאימה לתפקיד בול.
מזל. תודה לאלוהים שהתאים אותך לתפקיד, תודה שבאת לפה, תודה שלואיס שקבעה איתי פגישה איתך, תודה שאת חיה, תודה שיש לך חיוך יפה. לא תודה שאסור לי לגעת בך ולא תודה על הכאב בביצים שאת עושה לי.
ולרגע אני שוכח מהכל ומפריע לי המבט שלה.
מבטה עייף, ועצוב.
ואני לא חושב שזה בגלל שהיא חזרה מאוחר.