חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 8

"מצטערת." השפלתי את ראשי.
אני ולאון עצרנו מתחת לביתו. נשארנו עדיין בתוך הרכב.
אחרי הקטע המביך בבית הרגשתי לא נעים בשביל לאון, התביישתי לגמרי כשמאמא הרימה עליו את הטון.
"אין לך על מה. הכל בסדר.״ הוא הרגיע. ״בייבי, בסך הכל אימא שלך הבינה לא נכון...״
שתקתי לכמה שניות. "האמת היא שגם אני." הרמתי את מבטי.
"מה זאת אומרת." הוא כיווץ את גבותיו בשאלה.
"ראשית, אמרת שאתה בארוחה משפחתית ואימא שלך לא מרשה לפספס אותה. בניגוד לכך , לאימא שלי אמרת שדודה שלך באה לביקור מצרפת. שנית, אף פעם לא סיפרת לי את זה. ובכלל ממתי יש לך דודה מצרפת?"
"אן, את חושבת שאני משקר לך?"
הסתכלתי עליו במבט ארוך עם משמעות.
"אן...״ הוא ליטף את ראשי, "בחיים אני לא אשקר לך. עשינו ארוחת משפחתית לכבוד זה שדודה שלי באה לביקור." הוא עצר שניה ובחן את פניי. "את מבינה?"
לא חשבתי על זה, ישר קפצתי למסקנות אבל יש עוד בעיה.
"כן, אבל בכל זאת יכולת לבוא ולהיפגש איתה הי-"
"די!" הוא הטיח אגרוף על ההגה ובתגובה קפצתי מבהלה והגנתי על עצמי עם הידיים. הצצתי מעבר לידיי וכשראיתי שהוא לא בא לתקוף אותי באטיות הורדתי את ידיי.
אני שונאת שצועקים עליי אני יכולה בשנייה להישבר אבל הפעם לא, אני לא אשבר מולו.
אין לו את הזכות לצעוק עליי.
"זאת פעם אחרונה שאתה מטיח אגרוף וצועק עלי." זה מפחיד אותי. את המשפט האחרון אמרתי לעצמי.
"מצטער... קשה לי שאת לא מאמינה לי." הוא העביר את אצבעותיו בשיערו הבלונדיני ומבטו התרכך.
״אני מאמינה אבל-״
אבל אני לא מבינה! דודה שלך עדיפה מפני? וזה מתסכל אותי כי זאת לא פעם ראשונה שהוא מבריז לי. רציתי לצעוק את זה אבל הוא קטע אותי.

"אז תפסיקי לחקור אותי! כשהייתי בארוחה רק חשבתי עלייך רבתי עם אימא שלי רק בשביל לבוא לראות אותך מקבלת את התואר."
עכשיו אני מרגישה אשמה. הוא באמת רב עם אימא שלו בגללי? אולי סתם קפצתי למסקנות? אולי אני צודקת? אוף למה זה כל כך מסובך? זה אמור להיות קל ופשוט כשזה נכון, אני צודקת? למה אנחנו רבים כל הזמן.
"היי," הוא אמר בעדינות והרים בעזרת אצבעותיו את סנטרי על מנת שאסתכל עליו. "אל תחשבי יותר מדי, הכל טוב."
"כן?"
"כמובן אן, אני אוהב אותך את חשובה לי, אני שמח שדיברת איתי." הוא חייך חיוך קטן ועיניו הכחולות סרקו את שפתיי.
"ראית את הסרטונים?" שאלתי.
"כמובן! הראיתי לאימא שלי והיא מוסרת שהיא גאה בך."
השפלתי את ראשי ממבוכה וצחקתי.
"איזה חיוך יפהפיה יש לך, בייבי."
הרמתי את מבטי אליו ומבטנו נפגשו ולפתע החיוך ירד והמשפט שמאמא אמרה לי עלה לי לראש ״תישארי רחוק מאנשים שגורמים לך לחשוב שקשה לאהוב."
האם הוא גורם לי לחשוב שזה קשה לאהוב? האם אימא שלי וג'ו צודקים והוא לא הבן־אדם שמתאים לי?

מבטו לא עזב את שפתיי, ״אני חייב לנשק אותך, אני נואש לזה.״ הוא אמר שוב.
כמעט כל הזמן שאנחנו נפגשים הוא אומר את המשפט הזה.
״דיברנו על זה...״
דיברתי איתו על זה שאני מעדיפה שעדיין לא.
זה פשוט מרגיש לי לא נכון כרגע, לא הזמן. אני לא יודעת למה. משהו מונע ממני.
לדעתי נשיקה זה משהו חשוב שצריך להיות אמיתי, ולבוא כשהלב רוצה, כשאת מרגישה שאת רוצה את זה ומרגישה את זה יחד עם הבן זוג. להרגיש את המשיכה הזאת.
אבל אני לא ממהרת. טוב לי לדבר איתו, להיות איתו, לחבק אותו, ואני אוהבת את הנשיקות שהוא מפזר בצווארי הארוך.
בקרוב אני ארגיש את זה. אני בטוחה בזה.
איזו סיבה תהיה שאני לא ארצה?
אולי אני חוששת להרגיש את הטעם המלוכלך והמעורר בחילה של השטן הראשי?

"מחר אאסוף אותך ונלך למסיבה?" הוא שינה נושא.
"איזו מסיבה?"
"במועדון של מתיאו במרכז העיר, זוכרת שהיינו שם?"
תופפתי על סנטרי והסתכלתי למעלה על מנת להיזכר,
"מממ, אהה כן! איך העזתי לשכוח את המסיבה הראשונה שהייתי בה". צחקתי כשנזכרתי באותו יום.
לאון צחק אחרי "כן היה לי כיף איתך. וכשאת נכנסת למצב התחלת לרקוד כמו משוגעת והייתי בטוח שהיית שיכורה, ונזכרתי שאף פעם לא שתית אלכוהול! נתקן את זה מחר." הוא אמר בהתלהבות כמו ילד.
הסטתי את מבטי אל ההגה. "אתה יודע שאני לא אוהבת."
"אפילו לא טעמת."
"יש לזה ריח של אציטון אתה יודע שהריח לא עושה לי טוב, חוץ מזה אתה מכיר אותי אני יודעת ליהנות גם בלי."
"אדרדר אותך לזה."
"אתה לא תצליח."
"אנחנו עוד נראה."