חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 52

השעה מאוחרת בלילה. לואיס רצה ללכת לבית שלו הוא העיר את ניק להודיע לו וניק הציע להחזיר אותו לבית במטרה לדבר איתו, מקווה שהכל יהיה בסדר.
לבנתיים אני בסלון של ניק מסמסת לג׳ו ושואלת אותה אם הכל בסדר ושתעדכן לגבי מה שקרה עם גסטון ואיך היא מרגישה.
היא עדיין לא ענתה היא ודאי ישנה.
כעבור חצי שעה הדלת נפתחת ואני מתרוממת במהירות מהספה לכיוון ניק שנראה על הפנים.
״דיברתם?״
״לא.״
״כל הנסיעה עברה בשקט?״
הוא מהנהן.
״ניסיתי הכל אני לא רגיל שהוא ככה אליי.״
״אוי, ניק.״ אל תבכי אן! אל תבכי! ״אני מצטערת.״ הוא מצמצם את המרחק בנינו ומנשק את קודקודי.
״אל תצטערי על דברים שאת לא צריכה להצטער.״
״חבל שאני לא יכולה לעשות משהו.״ מה אני יכולה לעשות? אני רוצה לעזור לו כואב לי לראות אותו כך, תחשבי על משהו אן.
״את כן, בואי.״ הוא אוחז בידיי מוביל אותנו לחדר שינה.
״אני יכול להוריד חולצה?״ הוא שואל לפני.
״אתה יכול.״ אני משיבה, אני אפילו אשמח.
הוא פושט את החולצה במהירות, נכנס אל המיטה הגדולה ומזמין אותי.
אני מטפסת על המיטה ונכנסת בין זרועותיו השריריות.
״ככה יותר טוב.״ הוא לוחש ומשאיר נשיקה בין צווארי לכתפי.
״כן?״
״כן, ציקה.״
״אתה צריך עוד משהו?״
״כרגע אני מרגיש בגן עדן.״
אני מתהפכת כך שפניי מול פניו, רואה בבירור את גווני הירוק בעיניו.
״יש לי שאלה.״
״אני אוהב את השאלות שלך.״
״אם היית בוחר כוח על איזה כוח היית רוצה?״ הוא מגחך לשניה ומצמיד אותי אליו שולח נשיקה על שפתיי.
אני אוהבת לשאול שאלות, גם אם הן מוזרות. אני סקרנית לדעת תשובות של אחרים תמיד שאלתי את אדריאן והוא השיב לי שאני חופרת וסקרנית מדי, ובכל זאת ענה לי על כל שאלה.
״לראות את העתיד.״
״אבל יש משהו בזה שאתה לא יודע מה מצפה לך, לא?״
״נכון, פרופסור. אבל אני חייב לראות אותך צוחקת יחד עם הילדים שלנו.״
שלנו.
אני לא יכולה לדמיין ולא רוצה לדמיין מישהו אחר במקום ניק.
״תשאלי עוד.״ הוא מעביר את אצבעותיו בשיערי ואני חושבת על שאלה, האמת היא שיש לי הרבה שאלות ואני חושב איזו אחת לבחור.
״אם כל האורות היו נכבים עכשיו, מה הדבר הכי מפחיד שהיה יכול לקרות בעיניך?״ הוא מנתק את ידו משיערי ומכניס את ידו לתוך הפוטר שהביא לי, מגעו מעביר בגופי גלי חום.
ניק משתתק לכמה שניות ועונה, ״לא לראות אותך.״
״גם בחושך אני אמצא אותך, סניור.״ הוא מחייך ואני לוחצת על הגומה שלו, אני נורא אוהבת אותה.
ואותו.
״מה עשיתי טוב בגלגול הקודם כשהגעת לחיי.״
זה מה שאני שואלת את עצמי מה עשיתי טוב שהוא הגיע לחיי.
״עכשיו תורי, אילו יכולת לשנות את חייך באמצעות שינוי של שתי משאלות בלבד, מה היית רוצה?״
״תוסיף לי עוד משאלה?״
״כן, שלוש משאלות.״
״פאפא, אדריאן ושמאמא לא תרגיש בודדה.״
״אני אגשים לך את המשאלות.״
הוא באמת יעשה את זה?
אבל איך? איך הוא יכול למצוא אותם?
״איך?״
״תסמכי עליי.״ אני סומכת עליו בעיניים עצומות.
״עוד שאלה, אפשר?״ שאלה שרציתי לדעת את התשובה שלה הרבה זמן.
״תשאלי עוד מליון, בבקשה ממך.״ אני מרוצה מזה שהוא רוצה שאשאל עוד ולא לועג לי, למרות שלא מתאים לניק ללעוג, הוא האדם האחרון שיעשה זאת.
פשוט ליאון... ליאון צחק על השאלות שלי אמר שהן טיפשיות מדי.
״תמיד פחדת ממקומות סגורים?״
״לא, לא תמיד.״
״אתה רוצה להגיד למה התחלת לפחד?״ הוא השיב בשניה שסיימתי את השאלה לא ציפיתי שכל־כך יכאב לי לשמוע את הסיבה.
״עברתי חרם כל הילדות שלי. בריונים בני זונות נעלו אותי בלוקר,בתוך מתקן הכדורים.״ אני פוקחת את עיניי בתהדמה. מזעזע. אנשים בלי טוב לב עושים דברים רעים שמזעזע אפילו לדמיין. ״הם התלהבו על הרעיון ועשו את זה כמה פעמיים.״
״למה... למה עשו עלייך חרם?״ המחשבות שלי מדמיינות שאני פוגשת את הבריונים האלו ופוגעת בהם באותה צורה, אולי אפילו יותר גרועה.
מראה להם איזה טעות הם עשו לבן אדם עם הלב הכי טוב.
הם פיספסו חבר, פיספסו לקבל מהטוב שלו.
״ילד יתום, הורים שנשרפו למוות, חבר אחד, עני. נתתי להם מספיק סיבות לעשות עליי חרם.״
אני לא רואה סיבה אחת לעשות חרם.
״אנשים אכזריים... האנשים ששונאים אותך הם האנשים שרוצים להיות כמוך.״ מאמא אמרה לי את זה כשילדה בפנימייה כל בוקר הפתיע אותי והתיזה על עיניי גז מדמיע.
״יתום עני שהיועצת והשכנה מביאים אותו לבית שלהם והבריונים זורקים הערות שהם מוצצות לי?״
אלוהים.
רמה נמוכה.
״לא, אלא רוצים להיות כמוך, ילד שזכה לחבר לחיים ואמיתי,״ לואיס חבר לחיים ״ילד חזק שלמרות שקשה לו הוא ממשיך בדרך ועובר שלב.״ אני אומרת את המשפט שלו, הוא אומר שהוא היה תקוע בשלב אך לא הוא תמיד התקדם שלב והוא טעה ״המחסומים בדרך עברת אותם בעזרת מי שאתה והם ראו את זה רצו להפיל אותך אך תראה אותך עכשיו, ״ אני משתתקת כמה שניות שולחת נשיקה מהירה על זיפיו ״אני גאה בך.״
״אן... כמה שאני צריך לשמוע את זה ממך.״
עיניו נוצצות לעברי אך אני מאגרפת את ידיי לאגרוף שאני מדמיינת את הסיטואציה.
אפשר לראות בעיניו כמה קשה היה לו, אני רוצה לחזור אחורה בזמן ולהיות לצידו ביחד עם לואיס.
מעצבן אותי, מעצבן אותי שאנשים התייחסו אליו ככה.
״את עצבנית.״ הוא קובע.
״נכון!״ אני מתרוממת לישבה על המיטה ומשלבת את רגליי אחריי הוא גם מתיישב על המיטה ״כי אני לא מאמינה שהם עשו את זה!״ אני רוטנת ומביטה אל החלל מאחורי ניק ״מה הייתה המטרה שלהם?! לנעול ילד בלוקר? מה לעזעזל?״ לא רוצה לחשוב מה עוד עשו ״למה שיעשו את זה לבן אדם שהיחס שבאמת מגיע לו הוא יחס טוב,״ אני לא מביטה בו אני עדיין מתובננת בחלל מאחור ״מעצבן אותי שהם גרמו לך לפקפק בעצמך בזמן שהיית ילד מעורר השארה והם פש-״ אני מרגישה את ידיו אוחזות בצידי פני אני שולחת את מבטי אליו ואני נהדמת מהמבט היפהפייה שלו עיניו הירוקות מנצנצות מדמעות שלא זולגות. ״תבטיחי לי שתשאירי איתי לתמיד.״
״מבטיחה.״ הוא מפגיש בין שפתניו והנשיקה עדינה נורא, איטית וחושנית הלשונות שלנו מרקדות יחד,מלטפות את לשוני. הגוף שלי מתרגש מהנשיקה רוקד המקרנה.
זו הייתה נשיקה מושלמת.
״את מתוקה כשאת עצבנית ואת מתוקה שאת דואגת לי. הרבה זמן לא קיבלתי דאגה מאישה שאני אוהב.״ אני מכווצת את פני בקנאה. ״אל תדאגי מלפנייך זו הייתה אימי.״ הוא מגחך.
״וזה עבר... הבריונים האלו בעבר.״
״אך הם עדיין השאירו אצלך את הפחדים.״
״מזל שיש לי מישהי שמעלימה לי את הפחדים.״ הוא לוחץ בהפתעה על מותניי בשובבות ואני מקפצת בבהלה.
״אני?״ חיוך משועשע על פניי.
״לא, בילי איליש, כמובן שאת!״ אני צוחקת ולפתע מרצינה פנים.
עדיין כואב לי מפנים איך הוא ולואיס הצליחו לעבור כל כך הרבה דברים בעת שהיו סך הכל ילדים ואני בטוחה שזה לא הכל.
אני מניחה את ראשי על חזהו ואני עוטפת אותו בזרועותיי וניק בחזרה, נופך על המיטה כך שאני מונחת על בטנו אני מרימה את ראשי
״מצטע-״
הוא נישק את שפתיי לשניה.
״מצטער-״
עוד נשיקה.
״אני א-״
מרעיף עליי נשיקות.
״את לא צריכה להתנצל על משהו שאת לא עשית.״
״מצטערת.״
״זה תירוץ לנשיקות?״ הוא שואל.
אני עונה בחיוב, ״תירוץ לנשיקות.״