חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 25

"אנדריאה, תעזרי לאימא שלך!" אימי מפנה את ראשה אליי ומתחננת אלי כשדמעות זולגות מעיניה.
"אני מנסה." אני רוצה לרוץ לכיוונה אבל אני לא מצליחה, אני מרגישה שאני רק מתרחקת.
"אנדריאה הם מחללים אותי זה כואב לי" היא זעקה מכאב כך שהרגשתי דקירה בליבי.
הרמתי את קולי, "תעזבו אותה! תעזבו אותה!" מה אני עוד יכולה לעשות? אני לא מצליחה להתקדם.
"אן אן?"
הסתובבתי בדרמתיות, "קופיקו?"
"למה את לא עוזרת לה?" הוא הזעיף את פניו.
"אני מנס-"
"תעזרי לה!" הוא זעק. ״תעזרי לה!!״
"מאמא..."
"הם אונסים אותה את לא רואה? למה את עומדת? תעשי משהו!״
יבבתי בבכי, "לא, לא, לא." רגליי צעדו לעברה סוף סוף.
אך במפתיע מישהו דחף אותי בחוזקה אל הקרקע.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" השטן הראשי אמר וכולי צמרמורת, אני מתחילה להזיע, אני מתחילה לרעוד.
"בבקשה, לא שוב..." קולי רעד והסגיר את הפחד שלי.
"זו הייתה רק ההתחלה אני חייב לסיים אותה."
"אן אן. תעזרי למאמא, היא בוכה!" קופיקו התרגז כשהוא נמצא מאחורי בוהה במעשים שהאנשים עושים למאמא.
נשכבתי משותקת ברצפה "תשחרר אותי." לחשתי.
"אחרי שאני אזיין אותך חזק עד שלא תוכלי ללכת חודשיים אני אשחרר אותך, את לא תשכחי אותי בחיים, פרינססה."
"בבבקשה, די." התחננתי מרגישה שוב חסרת אונים.
"שששש" הוא רכן לעברי "אני אעשה לך רק טוב."
"אתה לא! אתה הרסת אותי, תעזוב אותיי!! בבקשה! הצילו! קופיקו... מאמאא מישהו?״