חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 34

מוזר והזוי שאני נמצאת במיטה של הבוס שלי.
ויותר מוזר אני לא מפסיקה להסניף את המצעים יש להם ריח כל כך טוב, הריח של ניק.
לעזעזל! אני חייבת להפסיק לקרוא לו ניק! והוא חייב להפסיק לקרוא לי צ׳יקה. ומה שאני הכי חייבת, זה להפסיק להסניף לו את המצעים כמו סוטה.

אני מפחדת להירדם כשאני עוצמת עיניים אני מרגישה שהשיתוק שינה יקרה שוב.
הגוף שלי כבר מזהה מתי הוא אמור לבוא מרוב כל הפעמיים שחוויתי את זה.
אני מתהפכת מצד לצד. אני צריכה את קופיקו לצידי, את ג'ו.
אם הייתי בדירה שלי עכשיו הייתי עוברת לישון עם ג'ו, כי כשאני ישנה עם מישהו שאני מרגישה מוגנת הכל נעלם. השיתוק שינה, הפלאשבקים, הסיוטים.
אני מתהפכת שוב והפעם שוכבת על הגב. אני סורקת את החדר העצום וכלום.
הכל פשוט מסודר ומטוקטק יותר מהחדר שלי. וחשבתי שאני נקראת מסודרת...
הסתכלתי הצידה והייתה שידה קטנה עם שני מגירות. על השידה מונחת תמונה ממוסגרת.
לקחתי את התמונה וראיתי את ניק בקטן עם זוג הוריו , הוא לקח כל דבר מהוריו הוא דומה לשתיהם.
מעניין אם יש לו אחים או אחיות.
אימו היפיפייה מרימה אותו ומנשקת את הלחיי שלו ובמצד השני אביו מנשק את הלחי הימני שלו. ניק החמוד והקטן מכווץ את פניו.
חייכיתי אל התמונה, "זה נורא חמוד."
הנחתי את התמונה ועצמתי את עיניי.

גופי משותק.
לא שוב לא שוב, אני מפחדת לרפא את גופי.
אני מנסה להזיז את ידי כדי למשוך בשיערי להתעורר, אני אפילו לא מצליחה לצעוק לניק.
מנסה בכוח לפקוח את עיניי. והצלחתי, קצת. עכשיו כמו תמיד למצמץ הרבה פעמיים.
מצמום, מצמום, מצמום.
היד קצת זזה
מצמום חזק עוד מצמום חזק.
וזהו. הצלחתי.
זה היה פחות גרוע מפעם קודמת. אבל עדיין גרוע ומפחיד.
אני לא אירדם היום. אבל אני כל כך עייפה ומותשת ומחר אני מרצה...
ללכת אל ניק?
זה בסדר ללכת אליו, זה לא שיש לי משהו אליו פשוט אני מפחדת וזה בסדר הוא יבין. נכון?
נשמתי נשימה עמוקה וקמתי מהמיטה, לפתע נזכרת שכל הזמן הזה אני בלי חזייה או תחתונים, פתאום אני מרגישה נורא חשופה.
לפחות החולצה שחורה.

הלכתי לכיוון הסלון הרחב שלו, וראיתי את ניק שוכב על הספה הלבנה והארוכה. עיניו עצומות ופניו נראות שלוות.
דבר זה גורם לי הרגשה לא נעימה להעיר אותו.
לעומת זאת, התקרבתי אל הספה עומדת ומביטה עליו מלמעלה.
כל כך יפה... ידיו מאחורי ראשו, חושף את שרירי זורעותויו, הוורידים הבולטים. בחנתי את הקעקועים שעל זרועו. אני אוהבת את הקעקועים שלו אני רוצה להעביר עליהם את ידי.
"אתה ער?" לחשתי. בבקשה שכן. התפללתי.
"ממממ." הוא ענה בקול ישנוני.
"אני יכולה לשבת פה ברצפה ואתה תחזיק לי את היד?" כדי להרגיש מוגנת. אמרתי לעצמי.
"תתקרבי אלי."
התקרבי אליו בחשש ולפתע הוא הושיט את ידו למותן שלי משך אותי אליו והצמיד אותי צמוד אליו, כך שגבי מופנה אליו.
קפאתי.
הוא כרך את ידו סביבי וקירב אותי אליו יותר צמוד. יתר על כך, עטף אותי בזרועותיו השריריות כמו מגן.
הוצאתי אנחת רווחה מפי, והרגשתי מוגנת ורגועה יותר.
שאפתי את ריחו הגברי והתחלתי לעצום את עיני בתקווה שאירדם. כי המחשבה הזו שאני נמצאת עטופה בידיו של הבוס שלי גורמת להיות ערנית לגמרי.
"אני מכור לריח שלך. הריח שלך, רענן, טבעי ונקי," הוא לוחש בקול צרוד, "ועדין," הוא שתק לרגע. "עדין כמוך." הוסיף.
אוקיי, אני לא אצליח.