חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 3

"אין לי זמן. נעשה את זה מהר. כמה אנשים ראיינת היום?"
"חמישה אנשים. רק אחד מהם קיבלתי והוא ייפגש איתך בראשון בבוקר."

לא טוב. לא טוב בכלל.
חסרים לי עובדים. ולמה חסרים לי עובדים? כי פיטרתי עשרים ושלוש מהם בשבוע אחד!
אין לי סבלנות ועצבים לאנשים חסרי ניסיון.
ראשית, נשבר לי הזין שכל אחד חושב שזאת עבודה בסופר שהוא נותן לעצמו לשבת רגל על רגל במשרד פרטי שאני נותן להם.
שנית, אני מקבל מעובדים דוחות שהם בדיחה וכשאני אומר בדיחה זה לדוגמא, מוכנים? קיבלתי אתמול עמוד אחד של דוח! אחד! זה להחלוטין בדיחה אחת גדולה וזילזול בחברה שלי.
והכי גרוע, העובדים שלי מאחרים זה פשוט מגוחך. אני שונא איחורים, אצלי אסור לאחר. אני מצפה מאנשים בוגרים לבוא בזמן. למה אני מרגיש כמו מורה שהתלמיד שלו מגיע אליי עם תירוצים?! מדובר פה במשכורת של חמש ספרות בחודש. אני נואש לעובדים שהעבודה הזו תהיה חשובה להם כמו שהיא חשובה לי. שישקיעו בה ושיהיו רציניים!
כמה בודדים פה רציניים כמו שאני רוצה. אני לא מבקש הרבה, הרי מדובר פה במקום העבודה הכי מבוקש בעיר המחורבנת הזאת. שאם אפילו קיבלת הזדמנות לראיון כאן, זה נס. זה דבר שמוסיפים לקורות חיים שלך.
אני סיימתי עם זה. השקעתי הרבה שנים מהחיים שלי בשביל להגיע לאיפה שאני ועל מנת שלא יהרסו לי אותו אני הולך לשנות את הכללים גם אם זה יצטרך לבוא באיומים ואף אחד לא עובר על האיומים שלי. כי כל אחד יודע שלבסוף אני לא מאיים, אני מבצע.

"אחי, זה לא נורמלי...״ נשען לאחור על הכורסא השחורה. ״אנשים מתקבלים לעבודה עם משכורת פצצה, תנאים פצצה עובדות שנראות פצצה, הכל פצצה והם פשוט מפוצצים הכל," העוזר האישי שלי, הסמנכ״ל. לואיס שהוא במקרה חברי הטוב מכיתה א. השותף שלי להכל. הבן אדם שאני לא יכול יום בלעדיו. היחיד שיודע שיש אצלי נקודות רגישות.
הוא גיחך מהמשפט של עצמו. כשהוא הבחין בכך שאני לא צוחק הוא בעט בי מתחת לשולחן. "הבנת? הם מקבלים פצצה ואז ה-"
"הבנתי, שתוק."
כבר אמרתי שאני כל כך עצבני, עייף, מיואש ונואש לעובדים ולואיס רק מוסיף לי עצבים?
"אז תצחק זה מצחיק."
"לא מצחיק בכלל.״ השבתי בקרירות. ״עכשיו שב ותעזור לי, צריך לעבור על עוד קורות חיים ששלחו לנו.״
"לשירותך, סמי הכבאי." הוא הצדיע. ״הבנת? כבאי? כמו שסמי הכבאי מכבה אש אתה מכבה את האווירה.״
כיווצתי את עיניי שבמקביל מבטי נעול עליו לכמה שניות לתוך עיניו השחורות.
"מה?" הוא שאל לאחר כמה שניות של דממה.
נאנחתי וניתקתי ממנו את מבטי. "כלום."
מטוטמם. למרות זאת אני אוהב אותו, כל אחד אוהב אותו.
בנינו אי אפשר שלא לאהוב את לואיס רוסו.